Between

פרולוג

היומן של בלואי

תאריך: 7.04.2010

גיל: 13 וארבעה חודשים.

מחלה: ???

אתה יושב לי בין הריאות, מתרווח לך בכסא. מביט מתוך תוכי בכל הפגמים והדברים שמעולם לא אמרתי. אתה מרגיש בנוח, כמו בבית. הרופאים סיפרו לי שזה יהיה ככה- הם אמרו שאין לך בית קבוע, אז אתה פשוט מנצל כל אחד שאתה נכנס אליו.

לא הבנתי למה חזרת להכאיב לי שוב ושוב. אירחתי אותך כל כך יפה בבית שלי, נתתי לך להרגיש בנוח. בהתחלה לא רציתי שתצא מהגוף שלי, חשבתי שאתה חלק בלתי נפרד ממני. אבל עם הזמן הכאבים התגברו, והבנתי שאין לי ברירה. אמא קראה לך יצור רע, היא אמרה שאתה לא מעוניין בטוב ובאת רק כדי להרוס ולשבור כמו האנשים הרעים מהמציאות, שרוצים רק להרוג. לא האמנתי לה, עד שיום אחד הוצאת את כל האוויר שלי מהריאות. הרופאים היו אובדי עצות כשריחפתי במרחב גדול של חושך ושממה. רציתי לוותר לגמרי, רציתי. רציתי לקרוס לתוך המרחב האינסופי הזה, לחקור אותו ולגלות אם יש משהו מעבר לשום דבר וחושך, בחלל כל כך גדול וריק. אבל הרצון שלי לחיות היה גדול יותר מהכל. אהבתי להרגיש, להריח, לטעום ולחוות, יותר מכל דבר אחר בעולם הזה.

הצלחתי להציל את עצמי רגע לפני המוות. כשהתעוררתי, עדיין ישבת בתוכי; גדול והרסני. הנוכחות שלך הורגשה בחדר, אבל לא יכולתי להבחין בך. הרופאים אמרו שאתה נמצא רק בתוך הגוף שלי, ולא מחוץ לו.

הדבר ששבר את הקש האחרון היה ההתאבדות של אמא.

הרופאים סיפרו לאבא שלי שהם מצאו אותה שוכבת על הרצפה של חדר הניקיון בבית החולים, מדממת בלי דופק או סיכוי לחיים. אבא נכנס לחדר כשהעיניים שלו שטופות דמעות וגופו מוכה כאב. בקול רועד הוא סיפר לי שאמא איננה.

שתקתי. אולי בגלל שלא הבנתי, אם אתה בתוך הגוף שלי כמו שהרופאים אומרים, איך הצלחת להרוג בן אדם שכל כך יקר לי מבחוץ לו?

אבא הסביר לי בגיל מאוחר יותר שאמא התאבדה בגלל שהיא לא יכלה לראות אותי גוססת. היא לא רצתה לראות את המוות שלי מגיע.

מה שהיא לא ידעה, ושלא תדע לעולם, הוא שהחזקתי מעמד איתך גם כמה שנים לאחר מכן.

באותו היום בפעם הראשונה, הרופאים קראו בשם המלא שלך לידי.

סרטן הריאות, קוראים לי בלואי. הלוואי ויכולתי להגיד שנעים לי להכיר אותך, אבל זה לא המצב. נתתי לך בית ומקום לישון בו, ועכשיו הגיע הזמן שתעשה טובה בשבילי.