"אז דוד שלך עובר לכאן?" שאלתי את לב כשהתקשר. זו הייתה השאלה הראשונה שלי ברגע שעניתי לשיחה, יודעת שהוא מתקשר בנוגע לזה. "שאחד יהיה חזק והשני חלש." ביקשתי מהבחור בבית הקפה לפני שהספקתי לשמוע את לב עונה לי ושילמתי לו.
"כן... למען האמת הוא הגיע כבר אתמול בלילה."
"באמת? איך זה שלא נתקלתי בו כשיצאתי מהבית שלך?" שאלתי. במשך כל החודש האחרון ביליתי לפחות חצי מהלילה עם לב, לא מפני שאהבתי להתנשק איתו – משום שבעצם מעולם לא התנשקתי איתו – אלא מפני שקל לי יותר להירדם אחרי שאני נמצאת בחברתו. ומאחר שיש לי כל כך הרבה סיוטים בזמן האחרון, אני נוטה ללכת אליו יותר ויותר.
"אולי מפני שהגעת אליי באחד בלילה?" שאל בעליצות וממש הרגשתי את החיוך בעל הגומות מופיע על פניו. "ועזבת באיזה ארבע אני חושב. ובכל אחת מהפעמים השתמשת בחלון החדר שלי בתור דלת."
צחקקתי ונאלצתי להודות באשמה. "אתה כנראה צודק. בכל אופן – הו! הקפה שלנו מוכן!" הודעתי בהתרגשות ולקחתי את הכוסות במנשא מהבחור. "אני אפגוש אותך כבר בגלריה? או שאתה עוצר קודם בבית ספר?"
"אני כבר בגלריה. מחכה לך שתלמדי אותי איך לכל הרוחות משתמשים בפטיש!" צעק בתבוסה מלאת צחוק. יורד על עצמו רק כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר וכאילו אני באמת נחוצה שם.
"הכל כבר ממש מוכן, הה?"
"החלק שלי ושלך. שאר המגמה תדאג כבר לעצמה כשאנחנו נהנה מהיום נטול המתמטיקה שלנו." הבטיח.
"לא יכולה לחכות." מלמלתי.
"ועלמה?"
"הממ?" שאלתי, מרגישה התרוממות רוח נהדרת בזכותו מבלי לחוש אפילו גרגר מהחשש והאפלה שעוטפים אותי בדרך כלל לאחר לילה מלא בסיוטים. אבל ההזיות כבר נעלמו כך שהמצב הרבה פחות גרוע. אני סובלת מהם מאז יום הולדתי השבע עשרה בו חוויתי חוויה של כמעט מוות יחד עם אחותי התאומה איה, אך היה נראה שבעוד שהיא חזרה לחייה מבלי להניד עפעף באופן רגיל לחלוטין, אני נפגעתי בפן הנפשי בנוסף לגופני.
הוא נאנח לפני שהשיב, נשמע עייף וכנראה שזה בהחלט בגללי. אם הייתי במקומו כבר היית מעיפה אותו מהחדר שלי ממזמן אם היה נכנס אליו בלילות כדי להשאיר אותי ערה. אבל הוא הניח לי לבוא ולהרוס את השעון הביולוגי של שנינו. וכל כך אהבתי אותו בזכות זה. "הלילה שלך... אחרי שעזבת, איך הוא היה?"
עצמתי את עיניי וניסיתי להחזיק את המראות של הסיוטים הרחק ממני. שבהם אני מותקפת על ידי היצורים המוזרים והמצולקים האלו בעלי הכנפיים השחורות מגואלות הדם. צינה קפואה עלתה בעורי ויכולתי להרגיש את הבחילה גואה בי. המראות הללו מעולם לא היו קלים וככל הנראה לעולם לא אתרגל אליהם.
"אפשר בבקשה לא לדבר על זה?" ביקשתי. ידעתי אילו רק דמויות שהמוח שלי מתעקש להמשיך לדמיין, אבל רק המחשבה עליהם...
YOU ARE READING
In the beginning
Teen Fictionהבטתי עמוק אל תוך עיניו של לב, שנצצו באור למרות חשכת הלילה שהקיפה אותנו. "אתה מבטיח שלא תעזוב אותי שוב?" "מבטיח."
