דמעות, סיגריות, עצים והטרדה מינית

את לא רוצה לרצות? 5.

ותפסיקי כבר לעשות בכאילו, לשחק אותה כנה ותמימה כשאת שקרנית ומבינה. את שקרנית כשאת אומרת שאת אוהבת, לפעמים אפילו כשאת אומרת שאכפת לך. את משקרת לעצמך וגורמת לעצמך להאמין לשקרים שלך, רק עכשיו אני מבינה כמה הצלחת לשחק אפילו בעצמך.
את מטעה אחרים רק כי ככה קל לך יותר להטעות את עצמך. ואת מטעה את עצמך כדי לא להתמודד עם ההשלכות, כי את מרגישה שלא תוכלי להתמודד עם זה, כי את מרגישה אשמה. את לא אשמה, ומותר לך לאהוב, ומותר לך להראות אהבה, וזה לא מגוחך.
אז תפסיקי לדחות אנשים שאת רק רוצה שיתקרבו. את חושבת שאת עוזרת לעצמך אבל את רק הורסת, ובתוכך את יודעת את זה. בתוכך את יודעת שאת רוצה להתקרב. ואת מתחרטת, אבל חוזרת על אותה טעות שוב ושוב, כבר שנים, ואולי רק פעם אחת נתת לעצמך. לעצמכם. וגם הפעם הזאת נגמרה בזה שרצית להגיד שזה לא התאים. אבל לא אמרת. רצית, ובסוף לא אמרת. כי פחדת? פחדת שזה צעד מוגזם מדי למשחק שלך? פחדת שהוא יפסיק לנסות? הניסיון המוגזם הזה, שאת עושה כאילו מציק לך אבל הוא מקל עליך ומכפר על הטעויות שאת עושה.
ואת אנוכית, ואת לא רוצה להתמודד עם זה, אז את נותנת לו להמשיך לנסות ולהיכשל ולנסות ולהיכשל. ובמקום להודות לו על שהמשיך, את כועסת עליו כשהוא מפסיק להילחם עלייך, למרות שזאת אשמתך, ושהוא היה צריך להפסיק כבר מזמן.
ואת לא מודה לו מספיק, ואת לא תודי, ואת תמשיכי לפחד, ומילא שאת תפסידי מזה, אבל את מכאיבה גם לאחרים.
כן, תפסיקי לעשות כאילו את לא מבינה, את יודעת מה הוא רוצה ומה את רוצה, ואת לא נותנת לזה לקרות, כי את מפחדת להיות רק עוד פרק קצר בחיים שלו כשהוא כל חייך. וזה עצוב לך להודות בזה, ואת לא רוצה שזה יהיה ככה, אבל 6 שנים שאת משחקת בו ובעצמך, מעמידה פנים שזה לא ככה, נסוגה. אבל עכשיו, כשאת מבינה שסוף סוף גם הוא רוצה להתקרב, את מרחיקה אותו ממך.
אבל כשאף אחד לא ראה, נתת לו לחבק אותך ולנשק אותך. הוא חשב שלא שמת לב לזה אבל שמת לב, עשית כאילו לא כדי שלא יחשוב שנתת לו. ובמקום ליהנות ולשמוח, פחדת שמישהו יסיט את המבט מהסרט לאחור, על הספה עליה ישבתם, ויביט בכם.
אז אני כבר לא יודעת מה מרתיע אותך. הוא? את? הם? העובדה שאת מאוהבת בו בצורה ככ מגוחכת? בלי שום סיבה נראית לעין? למרות שהוא מציק, ומזויף, ומשחק משחקים, ומגזימן, ורוצה תשומת לב? אולי זה בגלל שבסופו של יום את בדיוק כמוהו?

9 חודשים אחר כך וכל מה שאת זה מתחרטת. כי עכשיו, כשלא דיברת איתו חודש וחצי, פתאום הוא חסר לך. וחשבת שהתגברת על זה ואת רוצה לצחוק או לבכות או למות מכמה מגוחכת ומטומטמת ואגואיסטית אבל גם מתחשבת מדי את.
למה לא לקחת את הצ׳אנס? כי זה לא בכבוד שלך???????
הכול יכול היה להיות אחרת. ולא היית צריכה לעשות שום דבר, אלא להפסיק לעשות משהו. להפסיק לדחות. ולהרחיק ממך. כי את מרגישה פגיעה כשאת קרובה. חשופה. וכי את מתביישת. כי זה מוזר לך. אבל במקום להינות ממחשבות עליו את מנסה להפסיק אותן כמה שאת יכולה.
אבל עכשיו, הוא הפסיק להילחם על הקשר הזה, כמו שהוא היה צריך לעשות מזמן. כמובן שתוך כמה ימים כבר עבר לקראש זמני אחר, אבל לא זנח את הקשר שלכם.
ואת רוצה לחזור אחורה אל היום ההוא, ורק לנשק אותו, בשביל הסימבוליות, או להראות לו בכל דרך אחרת שאת לא רוצה שהוא יפסיק. אבל את יודעת שגם אם תינתן לך עוד הזדמנות אחת או שתיים או מאה את תנהגי אותו דבר. וזה מתסכל ומעצבן ומעורר מחשבה ולא מובן, איך את מסוגלת לרצות כל כך קשה אבל להישאר אדישה ואפילו לדחות את הדבר שאת הכי רוצה.
ואני יודעת למה זה, כי את פשוט לא רוצה לרצות. אז למה את רוצה?