The Wolf//הזאב

אפילוג

עברו שנתיים לא שקטות בכלל. שבהם גייקוב ניסה לדבר איתי בכל דרך אפשרית. בהתחלה בא אלי וניסה לשכנע אותי שהוא אוהב אותי ושיש סיבה למקרה הזה,אבל אני סרבתי לדבר.

אחר כך זה עבר למכתבים ישירים לביתי ובבית הספר שמוכיחים את אותו הדבר, שהוא לא מוכן לוותר עלי בשום אופן.

בתקופה האחרונה לא שמעתי מהם, מאנה,מגייקוב, מאסלין, ומגאי בכלל. מה שהקל עלי את הכאב.

בנוסף במהלך השנה רכשתי שני חברים חדשים שגרמו לי לצאת קצת מהעצבות. אנהל וכריסטופר שלמדו להכיר אותי טוב במהלך השנתיים האלה.

"אני לא אוהבת מסיבות,אנהל" אמרתי מצוברחת.

"ברור שאת באה! זאת מסיבת סיום השנה היא תעודד אותה ותוציא אותך מהספרים שאת קוראת כל היום" היא אמרה בצעקת שמחה והוסיפה.

"כריסטופר תגיד לה!" כריסטופר סובב את ראשו לכיווני ויצא מהספר שהיה שקוע בו.
"אלי את הולכת זאת לא שאלה בכלל" הוא אמר באגביות.

"המסיבה היום בערב וחייבים להיות מוכנים בזמן." אנהל אמרה בלחץ.

" אלי תהיה מוכנה בשבע אני אבוא לאסוף אותך ואת אנהל בשבע מימך." סימנתי בראשי לחיוב ושניהם יצאו.

מה אני אלבש? חשבתי לעצמי. יש לי הרבה שמלות בארון אבל כל שמלה מזכירה לי אותו או שלבשתי את אותן השמלות בדייטים איתו או שהוא קנה לי אותן במתנה..

הסתכלתי על השמלה הצמודה שגיי'קוב קנה לי ונזכרתי בדברים שאמר לי כשלבשתי אותה. הרגשתי את לחיי רטובות והעצבנתי על עצמי שאני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליו,בכל דבר קטן שאני עושה.

החלטתי ללבוש את השמלה הזאת בכדי להזכר בו, בחיוך שלו, ובאהבה שלו אלי לפני כל הבלאגן רק פעם אחת..

הגיע השעה שבע ואנהל וכריסטופר חיכו לי מתחת לבייתי.

הנסיעה לא הייתה ארוכה ובדרך למקום המשכתי לחשוב עליו.

"על מה את חושבת?" שאלה אותי אנהל.

"שום דבר" אמרתי וזייפתי חיוך כדי שלא תבחין בי יותר מדי.

הגענו ובכניסה קיבלו אותנו במשקה אננס מתוק.

בפנים אנהל ישר מצאה לעצמה מישהו לשוחח איתו ולהעביר איתו את המסיבה וכריסטופר נשאר לשבת ליידי עד שגם הוא הבחין באיזו בחורה חייך וניגש אליה.

ואני בעניי נסתי לחפש אותו לראות אם גם הוא חושב עלי כמו שאני חושבת עליו..

וטעיתי,עני לא פגשו את עניו הכחולות שתמיד הזכירו לי את הים הרגוע.

לפתע תפסה בי יד ומשכה אותי חזק נסתה להוביל אותי למקום מסויים, ניסיתי להתרחק להדוף אותו אבל לא הצלחתי הוא השאיר אותי באיזה יער חשוך והלך. באותו המקום היה נקודת אור חזקה, התקדמתי למרכז האור בחשש שמשהוא יקפוץ עלי או יתנפל עלי
כשהגעתי למרכז שמעתי קולות של מים הנוטפים ממקום גבוהה, הבנתי וראיתי שמולי ניצב נהר. נהר יפייפה וגדול..

ושהתקרבתי קרוב יותר ראיתי אותו את האהבה הראשונה שלי מסתכלת על הנהר הזה כנהר של תקווה ורחמים כאילו הוא מכיר אותו כבר.

"אליסון.." שמעתי אותו קורא לי מרחוק. על פניו הייתה דימעה שנצצה ממעט האור שעוד נשאר ביער.

"גיי'קוב, מה אתה עושה פה?" שאלתי בתקווה שיגיד 'בשבילך' או משהו אחר שיגרום לי לקפוץ עליו ולחבק אותו במיידי.

"זה הנהר שבו ההורים שלי הביולוגים התחתנו וכשאני ואליסון היינו קטנים הם הביאו אותנו לפה וסיפרו לנו את סיפור חתונתם מלא פעמים.." הוא אמר התקדם אלי והמשיך בדבריו.

"כשההורים שלי מתו.. הבטחתי להם שאתחתן באותו המקום.. זאת הייתה ההבטחה שלי שלא אשכח אותם אף פעם.." הוא אמר.

הרגשתי את דמעותי יורדות באופן מהיר על לחיי והוא המשיך להתקרב ולדבר.

"אליסון, אני יודע שאיכזבתי אותך ושגרמתי לך לצער רב ואני לא אסלח לעצמי על זה בחיים" וכבר הרגשתי את הבכי בדבריו.. "אבל אני אוהב אותך ,אני לא יכול להרפות מימך ואני גם לא רוצה. אני רוצה לחיות איתך לאהוב אותך כמו שאף אחד לא אהב ולא יאהב אף פעם. כל השנתיים האלו אני לא מפסיק לחשוב עלייך הספקתי לחלום עלייך כמעט כל לילה והיו לי סיוטים שמשהו אחר נוגע בך ו.."

הוא המשיך ולא יכולתי עוד לשמור את הכל בפנים התקרבתי אליו ונישקתי אותו נשיקה עמוקה אוהבת ומתגעגעת.ושהפסקנו הוא חייך חיוך אוהב ומסופק.

"עכשיו.." הוא המשיך וקרע ברך למולי. "אליסון גריי, האם תנשאי לי?" אמר בציפייה.

ואני הגבתי בהנהון הסכמה ובכי כי הבנתי שלא משנה כמה קשיים עברנו הבנו שאי אפשר להפסיק את האהבה שלנו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הייי לכולםםםם!!
אז אמרתי לעצמי שזה לא פייר להשאיר את כולכם במתח גדול שכזה אז החלטתי לשמח אותכם ולעשות אפילוג כמו שכבר קראתם..
אז.. אשמח שתכתבו בתגובות מה דעתכם על האפילוג התלהבתם:)/התאכזבתם :(
אשמח לדעת הכל :)
נ.ב-נתראה בספר הבא:)