אז הם חשבו שאני מטורף.
טוב, גם אני.
אבל אני לא שולט במחשבות, ברגשות או בהתקפים שלי.
או לפחות שלטתי.
אף פעם לא הבנתי מה זה ליהיות חופשי.
ועכשיו הם רק הוכיחו לי את זה.
אז מה?
אז מה אם הגנתי נגד עבירה מדינתית? ככה צריך לעשות, לא?
ליהיות איש טוב- זה המוניטין שלי, וגם החינוך שקיבלתי.
אבל לפעמים דברים לא הולכים בכזאת קלות כמו שחושבים, ובמקרה הזה, לא לפי המדינה שלנו.
אנסת? סבבה, הולך. אף אחד לא יעשה כלום.
הוצאת דיבה? לא קרה כלום, מי יעשה לך משהו?
העלמת מס? נאדה.
רצחת? טוב, האמת, אי אפשר להתעלם מדבר כזה.
אבל המקרה הזה מוצדק. אני חושב.
אל תשאלו אותי למה, אבל ארצות הברית היא חרא מדינה.
אולי בגלל זה הייתי בדרכי לעזוב אותה.
אתם יודעים, להשאיר את העבר בעבר, ולהתקדם הלאה.
לפחות זה מה שהאמנתי בו.
הדבר היחיד שהאמנתי בו.
"אינך יכול להגיע לשום מקום עם מרכבות העבר, עליך להתקדם הלאה בחייך, להועיל לעולם".
אני זוכר שנזכרתי באותו משפט כשקמתי בבוקר, לצד בחורה חצי עירומה ובקבוק אלכוהול ריק.
כמה אירוני.
גברים אחרים היו מתחננים להיות בסדר יום שכזה במשך כל ימי חייהם.
אבל לא אני.
זה לא הרגיש לי נכון, אף פעם זה לא הרגיש לי נכון.
תמיד כששכבתי עם בנות או שסתם רציתי להשתכר, בחנתי את עצמי.
האם אני באמת נהנה? או שאני מנסה להיות בדיוק כמו כל נער דפוק אחר בעולם?
ובסופו של דבר- הבנתי את התשובה.
אני באמת מנסה ליהיות כמו כל נער דפוק אחר בעולם.
אף פעם לא ניסיתי להיות אני עצמי, מישהו שונה מכולם. מיוחד.
ואני אפילו לא הצלחתי למצוא את האני האמיתי, אני לא מבדיל בין הזיופים שלי לאמיתיות שלי. כאילו מאז המקרה ההוא עשו לי ריסטארט במוח.
אז כן, "נתפסתי" על ידי שוטרים במעשה רצח להגן על ילדה שסך הכל לא רציתי שיהרסו לה החיים.
תקראו לזה מטורף.
תקראו לזה אחד שלא שולט בהתקפים שלו.
תקראו לזה חולה נפש.
תקראו לזה פסיכי.
אני קורא לזה אומץ, מעשה גבורה.
בן אדם, בן שבע עשרה, שהיה יכול להתעלם בקלילות ממקרה זה או אחר, החליט להישאר.
להישאר ולעזור.
אז כן, זה מעשה גבורה בשבילי.
הם לקחו את זה למקום אחר, אבל אני יודע את האמת.
אני נשארתי ועמדתי על שלי, אני נלחמתי.
לא הרבה היו עושים את זה.
ועוד במיוחד לא להפגש באמצע הלילה עם חבר מהעולם התחתון, כשהוא שתוי.
כולם פחדו מהמוות, שירצחו אותם, אבל אני לא כולם.
אני כבר לא מפחד מכלום.
מפחד מישו? לא.
מפחד ממקומות סגורים? לא.
מפחד מהמוות? בטח ובטח שלא.
כבר לא נראה לי חיוני להישאר בעולם שאין לך אף אחד בו.
הרגשה של מת סביב חיים.
אז יש כאלה, בני שמונה עשרה, שחושבים את עצמם למלכי עולם שיכולים להתמודד עם כולם וחושבים עצמם חיים בסרט רק כי אבאל'ה שלהם הוא מנהל את העולם התחתון, או כל דבר מהמקרים שמתרוצצים חופשי על מסכי הטלוויזיה.
בולשיט.
אז כן, שהמשטרה תפסה אותי מחזיק זכוכית נוטפת דם, כשאני גוהר מעל אדם "חף מפשע" - לטענת בית המשפט -
הם החליטו לשלוח אותי למוסד.
כן, מוסד לעבריינים המיועד במיוחד לנערים.
רק מאוחר יותר מאותו מקרה, הבנתי שרצחתי מישהו.
אני לא אחד כזה, שמרביץ לכל אחד.
אולי זה הרושם הראשוני שלי כלפי אנשים.
אני לא ילד מגודל או משהו, את זה אני יודע.
אם לא הייתי מכיר את עצמי, הייתי נרתע.
אפילו הייתי מחשיב עצמי לאותו נוער מטומטם.
אבל עדיין, עם כל הדרמה המיותרת, אני מודה להם.
לאותה ממשלה, לאותם שוטרים, שמצאו אותי ליד רחוב נידח, עם נערה חצי ערומה, ובן אדם שוחה בשלולית דמו.
מודה להם שבזכותם פגשתי אותה.
אוי אני לא מאמינה!!!!
אז סוף סוף הפרולוג יצא!!
מה דעתכם?
יצא קצת יותר מידי דרמטי, אבל דיי אהבתי.
אל תדאגו, זה לא יקרה כל הסיפור, טוב, אולי מידיי פעם...
YOU ARE READING
ASSAULT
Teen Fiction"זה הקטע שבו אני אמורה לבכות?" היא הרימה אליי את עיניה הכחולות כקרח, בדיוק כמו הרגשות שלה, שכבר למדתי להתרחק מהם. היא החזירה לפיה את מקל הסוכריה שנאכלה ונשכבה על הדשה, מחפשת קבוצת כוכבים שתתפוס את עיניה. "נו, יש לך סיפור יותר מרשים?" הנחתי את ידיי ע...
