"Like your clear eye color..." || boy×boy ||

· O N E ·

"Like your clear eye color"
boy×boy
· O N E ·

-טוני-
"איך אתה מרגיש?" ניק שאל אותי שוב
"חרא" סיננתי מפי בשקט שראשי צמוד לכרית.
כבר נמאס לי לתת לאנשים תשובות, הם מצפים שאני אתנהג כראוי, שיעזבו אותי בשקט וזהו.
'כן, כמוך בעצם.. חתיכת חרא רקוב ומזדיין'
"אתה צריך לצאת קצת מהמיטה" הוא ממלמל בשקט, ולמרות שאיני רואה את פניו אני יודע שהוא בוהה בי ברחמים.
"תפסיק" אני קובע, נמאס לי מאנשים כבר.
"מה?" הוא שואל בתמימות.
אני מסובב מעט את פניי שנמעכו על הכר בכדי להסתכל עליו, האור בחדר מחייב אותי למצמץ מספר פעמים עד שאני מתרגל אליו.
"לחשוב שאם תדבר איתי מתוך נימוס ותרחם עליי כול הזמן אני ארגיש טוב יותר" אני אומר באדישות "זה אפילו קצת מעורר רחמים".
אני מניח שאני בשלב שאני לא חייב שום דבר לאף אחד, זה לא שניק ייעלב או משהו.

ניק פותח את פיו לשנייה וסוגר שוב, חוזר חלילה על התהליך כמה שנראה כניסיון לגונן על עצמו.
לבסוף הוא רק מתנשף בכעס ויוצא מהחדר,
אני מחייך לעצמי.

'עוד איש פחות שיוכל להטריד ולהציק לך... כל הכבוד טיפש - התנהגת בחוכמה'

××

פרקיי האצבעות שלי הלבינו מחוזק אחיזתי בהגה.
אני באמת מוכן לעשות את זה? זה ידפוק אותי בכל כך הרבה רמות.
זה לא שאני צריך לפגוש פסיכולוג, אני לא דפוק או משהו כזה, ההורים שלי הם הדפוקים בכל הסיטואציה הזאת.
'תפסיק לשקר לעצמך, אתה יודע טוב מאוד שאתה מקולקל'
הקולות מהדהדים בתוך הראש שלי, לא נותנים לי מנוח.
' אתה טעות, נזק, חפץ משומש שאין בו עוד צורך.'

"תסתמו" אני צורח ומכסה בעזרת ידיי את אוזני.
הקולות המקוללים האלה, שייעלמו ויעזבו אותי בשקט.
המכונית מצפצפת, אני לא בטוח אם אני זה שלחוץ על הצופר. הדבר היחיד שאני מודע אליו הוא שהמכונית צורחת ביחד איתי, אולי הם צדקו.. אולי אני באמת מקולקל.

יש דפיקות על חלון המכונית אבל אני לא מייחס לזה חשיבות. כמה שניות אחרי שוב הדפיקות על החלון נשמעות ואני נאנח ומסובב מעט את פניי.
פנים של אישה יחסית מבוגרת משתקפות מהחלון, אני נאנח ובלחיצת כפתור החלון נפתח.

"סלח לי ההפרעה, אבל אני מבקשת ממך להפסיק" אני בוהה בה בבלבול.
היא מצביעה לכיוון ההגה של המכונית, ורק אז אני שם לב שפרק כף ידי שקוע על אזור הצופר של הרכב.
אני מרים את ידי בעדינות ובאיטיות מההגה ואז מוצא לנכון לבחון את האישה.

היא נראת בסביבות העשור החמישי לחייה.
שיערה המעט-מאפיר אסוף לפקעת הדוקה, פנייה צבועות באיפור עדין שמדגיש את הקמטים סביב עינייה החומות.
מבטי מרפרף על הסמל הרקום על חולצתה הלבנה באותיות זהובות 'קליניקת ג'ונסון - פסיכולוגיה'