Big Sea Thoughts - Hebrew

שני ימי זיכרון

לפני שנה, קצת אחרי פסח. עמדנו, כל הנוער, בטקס לסגירת יום השואה. טוב, זה לא מדויק. כי הכל התחיל כשהטקס כבר נגמר. ישבנו ודיברנו על איך ממשיכים הלאה ומי מגיע לטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
"אני לא מבין"
מה יש להבין, נגמר משהו אחד, מתחיל משהו אחר. ככה העולם עובד "אני לא מבין, לא מבין את זה שיום השואה עוד לא נגמר וכבר אתם מתחילים לתכנן את יום העצמאות. למה אי אפשר לקחת פסק זמן של שנייה אחת בין האובדן להוללות?"
שתקנו, מה היה לנו להגיד? לכולנו עוברת תמיד השאלה הזאת בראש בקטנה, כל שנה מחדש. מה אנחנו עושים? מעבירים הלאה. ממשיכים בחיים, אין זמן להתעסק בתאריכים, יש עצמאות לארגן, אירועים להרים, אי אפשר להיות שאננים.
כך עשו כולם גם הפעם, אבל לא אני, לא הצלחתי, בעוד שבוע אני סוגר את יום הזכרון בעיר ופותח את אירועי יום העצמאות. יש כבר טקסט מוכן והכל מדויק, אבל הכל נראה פתאום כמו גיבריש מתיפיף וחסר הגיון.

עברו הימים, ובכל יום העשתונות התרחקו יותר. עוד 3 ימים הטקס ואני לא שלם עם שום מילה. שכבתי על המיטה, כי זה מה שעושים כשלא יודעים מה לעשות. הסתכלתי למעלה והחלטתי. אם אין לי טקסט חלופי עד מחר, אני לא עולה.
התהפכתי, והתהפכתי שנית. ניסיתי לעצום עיניים, ופתאום
פתאום ראיתי אותם
כמעט 24 אלף מבוגרים, זקנים, נשים, גברים, ילדים ובעיקר נערים. הם עמדו שם והסתכלו עלי, כל אחד עם הסיפור שלו רק זעק לקפוץ החוצה. זה הציל פלוגה שלמה ונשרף בתוך הטנק. זה קפץ על רימון, והיא פשוט חטפה כדור באימון. היו שם גיבורים, חיילים פשוטים וילדים בדרך לחוג, היו שם אהבות גדועות ומשפחות שבורות ולכולם סיפור עם שם ותווית.

ופתאום שמעתי רעש גדול מאחורי, המון ענק הצטבר סביבי, מליוני זוגות עיניים. שישה, אם לדייק. הם הביטו בי, הפרטיזנים שנהרגו ביערות, המורדים מהגטאות. אלו שנרצחו בגז ואלה שהטיפוס לקח אותם. גם שם היו כולם, ילדים וזקנים, גברים ונשים. אהבות גדועות ומשפחות שבורות.. והם עמדו שם, כל הנספים. מימין עשרים וארבע אלף ומשמאל שישה מיליון. וכולם מסתכלים עלי, צועקים, זועקים. כל אחד עם הסיפור שלו, הרגשתי את הקולות מסתחררים סביבי, מאיימים לפוצץ את ראשי המיוסר. והווליום עלה ועלה וכמעט פתח שם מלחמת אחים, והכעס עולה והמתח מזנק ו..
"שקטטטטט!!"
התעוררתי, התעוררתי מזיע ומחייך. איכשהו, מכל הבלאגן. הצלחתי להבין איך.

"שני ימי זיכרון סמוכים זה לזה
לטובת החישוב הכללי
כמה עולה לנו עם מדינה
כמה עולה לנו בלי"

מחווה לצור ארליך