היום הראשון בבית הספר. לא אהבתי אותו, די פחדתי ממנו. ידעתי שזה לא עומד להיות כמו כל שאר הימים הראשונים בבית הספר שהיו לי. הפעם הלכתי לפסיכולוגית והייתה לי משימה. למצוא חבר/ חברה, מישהו שאני אוכל לדבר איתו. כן בטח. כאילו שזה היה כל כך פשוט.
נכנסתי בשער בית ספר, וכרגיל כולם הסתכלו עליי, נו ברור. הייתי הילדה החדשה. לא כמו פעם, המבטים הציקו לי כי ידעתי שאני אמורה לנסות להתחבר עם אחד מהם ופעם לא ניסיתי אפילו. פשוט עברתי את השבוע הראשון עד שהילדים התחילו להתרגל לעובדה שאני מתבודדת ואף אחד לא דיבר איתי.
"היי! תסתכלי לאן את הולכת" מישהו צעק לי ארי שנתקלתי בו.
"סליחה..." מלמלתי בטון שאפילו אני בקושי יכולתי לשמוע. ממש מקום נהדר להתחיל מחדש. ניו יורק. כל מקום אחר, כל מקום אחר בעולם, אנשים כאן יחסית לשאר ארצות הברית גסי רוח, כמובן הם לא משתווים לישראלים אבל לא רחוקים מזה.
נכנסתי לכיתה שלי והתקדמתי לסוף הכיתה כרגיל, למקום בו לא שמים לב אליי. אבל אז נזכרתי בדברי הפסיכולוגית והתקדמתי כמה שורות קדימה. לאחר כמה דקות שמעתי את הצלצול והכיתה התחילה להתמלא בילדים.
"היי זאת את ממקודם" בן גבוה התקדם לכיווני
"סליחה?" שאלתי, הייתי די בטוחה שלא ראיתי אותו לפני.
"אני זה שנתקלת בו" הוא צחק והושיט את ידו קדימה "אני ראין את בטח הילדה החדשה..." הוא אמר
"זאת אני" עניתי בחיוך מזויף.
"הממ" הוא המהם ואז קלטתי שהוא חיכה שאגיד לו את שמי
"אני אלי"
"שם נחמד.." לפני שהוא הספיק להגיד משהו נוסף המורה נכנסה לכיתה והיינו צריכים להתחיל את השיעור.
בסוף השיעור הוא ניגש אליי ושאל "אני יודע שזה ישיר אבל אף פעם לא ראיתי אותך כאן, יש לך כאן חברים?"
"לא..." עניתי בעצב. הלוואי שזה היה כל כך פשוט.
"אני ועוד כמה חברים הולכים לים מחר רוצה להצטרף?"
"כן!" עניתי בהתלהבות. אולי כל עניין החברים הזה לא קשה כמו שחשבתי.
הלכתי לכיוון הלוקר שלי ופתחתי אותו. הכנסתי את הדברים שלי פנימה תליתי את הסוודר שלי בפנים אבל לפני שהספקתי לסגור את הלוקר כמה ספרים נפלו. "נו באמת" מלמלתי.
"את צריכה להיזהר עם הלוקרים האלה. למה את משתמשת בהם בכלל?"
מישהו התקרב אליי, שניים ליתר דיוק. בן ובת. הסתכלתי עליהם בסימן שאלה והבן ענה "את בח הילדה החדשה. הוא אמר לי.
"כן..."
"אני גל וזאת רוני"
"אלי" הפעם לא התבלבלתי ולצחתי את היד שלו.
"רגע. אמרת שקוראים לכם גל? ורוני? אתם מישראל?"
הם חייכו אחד לשני וענו ביחד "כן."
אולי לא יהיה לי קשה כל כך אחרי הכל. נחמד לראות עוד ישראלים.
"גם אני" אמרתי בשמחה אבל הפעם דיברתי בעברית.
הם הסתכלו עליי בהפתעה. רוני ראשונה שהתעשתה "כמה זמן לא שמענו עברית מחוץ לבית" היא חייכה והפעם גם היא דיברה בעברית.
אחרי שהמשכנו לדבר קצת הלכתי הביתה. זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עם שלושה אנשים! שלושה אנשים לא כולל אחי! הייתי מאושרת. טוב זה עד שהגעתי הביתה כמובן...
~תצביעו תגיבו ותשתפו בבקשה~
VOCÊ ESTÁ LENDO
לגמרי לבד (גמור)
Açãoאלי תמיד הייתה לבד. תמיד היא ואחיה היא לא הכירה שום דרך אחרת לחיות, שום דבר אחר מלבד זה. כעת, כאשר היא בת 15 הכל מתגלה, כל מה שהיא האמינה בו נעלם והדבר היחיד שהייתה בטוחה בו מתברר כלא נכון.
