היא רצה רצה מהכל מהריבים,מהמשפחה,מהחברים.
היא רצה לבד ביער החשוך עד שמגיע לאגם שאליו איחלה להגיע. היא התקדמה אל האגם ,שטפה את פניה וידיה מכל הדם שקישט אותה ,היא נשמה נשימה עמוקה וניסתה להירגע.
היא הסתכלה מסביב וראתה בול עץ שנפל, די ישן אבל זה יספיק,היא התקדמה אל בול העץ והתיישבה עליו.
היא עצמה את עיניה והרגישה איך הקור חודר אל עצמותייה ,אך לא היה לה איכפת כי הוא היה דווקא מרגיעה.
היא ידעה
היא ידעה שזה יתחיל עוד מעט,לכן היא התרחקה ,מהמשפחה ,מהחברים.
היא לא רצתה לפגוע בהם ,היא לא רצתה לעשות להם כל רע.
לכן היא ברחה,
מהמשפחה,מהחברים ומכולם.
היא הרימה את ראשה אל השמים ואמרה או יותר נכון צעקה "למה? למה דווקא אני?מה עשיתי שנגזרה עלי הקללה הזאת?!" אך כמובן שלא היה לה מענה.
היא התקדמה אל המים ,והרימה את ידה,היא זכרה את מה שהיא למדה,היא ניסתה להרגיש את המים ולמרבה הפתעתה היא הצליחה.
היא הצליחה ,
היא סוף סוף הצליחה ,אחרי הרבה ניסיונות
היא שלטה בהם,במים .אם אתם חושבים שזאת הקללה שהיא דיברה עליה זאת לא.
אבל היא תתחיל עוד מעט.
לפתע ,היא הרגישה כאב חד בראשה והיא מיד הבינה, זה מתחיל.
היא הסתכלה למעלה אל הירח שהציץ מבין העננים ואמרה"הלוואי שאני אצא מזה בחיים" בלחש כה חלש שבקושי היה ניתן לשמוע .
זה התחיל,
היא הרגישה את ניביה מציצים מבעד לשפתיה ,את העיניים משתנות, את שמיעתה מתחדדת ואת גופה גדל וגובהה .
היא שמעה רחש של עלים נמעכים ואת הריח המוכר ,היא הסתובבה אל מקור הקול וראתה זאב. אבל לא היה זה זאב רגיל.
היא נהמה ואישוניה התרחבו.
היא התקדמה ואמרה בקול לא אנושי"נפגשים שוב אהה? בן" הוא נהם והתקדם אליה במהירות,היא התחמקה מהר מההתקפה שלו
והיסתערה עליו ,היא נשכה אותו בצוואר.
הוא ילל בכאב והדף אותה עם כפותיו הגדולות והשעירות. היא נפלה על גבה וקמה במהירות, אך לפני שהספיקה להתאושש מצאה את עצמה על האדמה הלחה.
הוא שרט אותה ונשך אותה בכתף,היא צעקה בכאב. היא דחפה אותו ועלתה מעליו והתחילה לתת אגרופים לפניו ,הוא דחף אותה וקם על רגליו.
לבסוף ,אחרי קרב ארוך ומלא דם
היא לקחה פיקוד והפילה אותו לרצפה ולא האמינה שתעשה את הדבר הבא.
היא נשכה אותו בצוואר,הוא ניסה להתנגד אך הכל היה לשב. היא החלה לשתות את דמו המתוק אך מיד הרפתה אחרי שהבינה מה שהיא עושה ,היא השתנקה ומהר רצה והושיטה את ידה אל עבר האגם ,המים כיסו את ידה והיא קירבה אותה במהירות אל צווארו וריפאה את פציעתו אשר גרמה לה,או לפחות ניסתה .
הוא היה מחוסר הכרה ,מה שנתן לה זמן לברוח ,לברוח באמת .
היא לקחה אבן חדה במיוחד וכיוונה אותה אל ידה אך משהו עצר אותה,מישהו ליתר דיוק.
הוא הסתכל עליה במבט מטורף,כאילו ועומד להרוג מישהו,היא הסתכלה עליו בבילבול.
לפני רגע היה מחוסר הכרה ,כנראה שלא להרבה זמן.
הוא חטף מידה את האבן וזרק אותה הרחק משם. הוא התכופף אליה ,נישק אותה ואמר
"אולי פעם היינו זוג משמים ואולי עכשיו אנחנו אויבים,אבל אני תמיד אוהב אותך ואני מאוד מצטער על מה שעשיתי ועל מה שקרה לך ,זה לא הגיע לך" אמר בטון מצטער ,כנה ואוהב.
היא נישקה אותו ואמרה"אני מצטערת אבל... אני לא יכולה לסלוח לך על זה ,לפחות לא עכשיו" מיד אחרי אמירה זו היא ברחה .
היא לא ידעה לאן היא בורחת ,או למה הוא אמר את הדברים האלה שאמר,אך היא ידעה דבר אחד.היא עדיין אוהבת אותו
למרות מה שעשה לה.
