פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 47 |•מה הקשר בינכם?•|

״הרגע היא אמרה לי שאני כפוית טובה כשהיית במטבח,״ אלי פלטה בקול צרוד.
״ואני עומדת מאחורי המילים שלי.״ פנתה אליה אמא.
״למה? כי אני לא מסוגלת לשחק את ההצגה שלכם בכל ערב שישי? לשחק דמות במשפחה מגובשת שאוכלת ביחד?״ קולה טיפה רעד. ״אתם לא יודעים שיט על החיים שלי, ובשניה אחת אתם מצפים ממני להיות אמפטית ונחמדה כלפיכם!״
אלנה מלמלה בלחש מילים שלא הצלחתי לשמוע.
״אמא, אני מנסה להיות בסדר. לא פגעתם בי באופן מודע ולכן אני שומרת לכם חסד על כך מה שאתם כן מעניקים לי ולוקחת את היחסים בפרופורציות הנכונות. ראית שעניתי לו יפה, נכון? יותר מזה אני לא יכולה. אז די, שחררי. תפסיקי לחפש אותי.״ היא ביקשה. המילים שלה היו פשוטות, כנות אבל דמו לזעקה משחררת. כאבתי את הכאב שלה ומצד שני שמחתי שהיא פרקה את שעל ליבה. מעדיף אותה ככה ולא כנועה ושותקת.

הרמתי אליה את עיניי, מקרוב היה אפשר להבחין בשפתה התחתונה שרעדה קלות. הושטתי את ידי אל כף ידה ועטפתי אותה. אלי נאנחה בכבדות והוסיפה במלמול מהיר, ״לא אחזור על השיחה הזו שוב. נמאס לי להסביר את עצמי בכל פעם מחדש. אני צריכה ללכת.״ היא הסתובבה, הרפתי מידה והיא החלה להתרחק. עיניי עקבו אחר גבה עד שנעלם מזווית ראייתי.

״גם לך יש משהו להוסיף?״ אמא שאלה בקול ששידר חוסר אונים מוחלט.
״ליאורה...״ אלנה חלפה על פני השולחן והתקרבה אליה.
הנדתי בראשי לשלילה ושידרתי אליה מבט ריק רגע לפני שהסתובבתי גם אני והחלתי לצעוד אל עבר המדרגות.
״עומרי,״ היא קראה, המשכתי להתקדם. לא רציתי לפגוע בה עם האמת שלי וידעתי שאני עלול.
״עומרי!״ היא צעקה, הסתובבתי מיד. ״מה?״
״מה החסרנו מכם?! הענקנו לכם עולם!״ היא יבבה בקול סדוק. אלנה אחזה בזרועה הימנית וניסתה להשאיר אותה זקופה.

התלבטתי אם לשאול את השאלה הרטורית שהייתה לי על קצה הלשון, לא עברה שניה והגעתי להחלטה. ״חבר של הבת שלך בגד בה לפני שלושה חודשים, ידעת את זה?״ שאלתי. פיה נפער, עינייה שידרו ייסורים כנים. אמא שלי אוהבת את אלי, מעולם לא היה לי ספק בכך. היא אוהבת את שנינו ותכאב עד כלות עקב כאבנו. ״מה זה עולם בשבילכם? כוח? מעמד? כסף?״ הדגשתי את המילה האחרונה בטון נחרץ.
״אם זה העולם בשבילכם, אז כן. הענקתם לנו את העולם שלכם.״ הידקתי את לסתי בחוזקה שהכאיבה. אני גיבור עד שזה מגיע אל ההורים שלי, אין לי את היכולת לתקוף אותם במידה שאני תוקף את השאר. למרות שמהם אני הכי מאוכזב, אני לא מסוגל. אני מרגיש כלפיהם חמלה עצומה.

״קטנה שלי...״ היא מילמלה כשהפנימה את דבריי.
שטף של דמעות זלגו מעיניה.
אלנה הידקה את אחיזתה ואספה אותה לחיבוק.
״ידעת מכל זה?״ אמא שלי הרימה את מבטה אל אלנה שבתגובה השפילה מבט.
אמא הנהנה ועצמה את עינייה בחוזקה שניות ארוכות שעוררו בי דאגה ששנאתי.
כשפקחה אותן הן היו אדומות, יוקדות, נעוצות בי.
״איך היא מרגישה?״ הצרידות שבקולה העידה על התסכול הכבד שחשה.  ״היא בסדר.״ מילמלתי, ״היא בסדר עכשיו.״ הוספתי. אמא שלי הנהנה הנהון נוסף רגע לפני שהסתובבתי והקדמתי אל עבר גרם המדרגות.