Brandy | Calum

Brandy|12

הוא נוהג, עצמות לחיי בולטות נורא מהפרופיל ואני שניה מלצעוק עליו לעצור את האוטו בצד- אבל אני לא עושה זאת.

קאלום מזיז את פניו אליי, מביט בי בחיוך ומחזיר את עיניו לכביש, "אין על מה, לא עלה בדעתי שאין לך מושג שהם בבית חולים." אמר.

נאנחתי, "חשבתי שהוא שונא אותי והאשמתי אותו סתם, הרגשתי ממש רע על זה." שיתפתי את קאלום במחשבותיי.

קאלום הניח יד אחת על רגליי והיד השניה נשארה על ההגה. מגע ידו על רגלי החשופה הייתה הרגשה נעימה כל כך, והעבירה בי צמרמורת מטורפת. "זאת לא אשמתך, ברנדי. את לא ידעת מה קורה וכל אחד היה מתעצבן אם היה במקומך."

הנהנתי, "אתה צודק."

לי ולקאלום לא יצא לדבר שיחה עמוקה בעבר ודי נהנתי לדבר איתו. מאז שהלכנו לבית חולים ביחד כל יום- הספקנו לדבר המון, גם בהלוך וגם בחזור. הרגיש לי שהוא קצת דואג לשלומי ואפילו רוצה להיות בסביבתי, כי הוא הציע לקחת אותי לעבודה לפני ואחרי שאנחנו הולכים לבית חולים, וזה היה מאוד נדיב מצידו.

ביקשתי מסבסטיאן יום חופש היום, כי לא יכולתי לעזוב את אשטון שמשעמם לו בבית החולים והבטחתי שמחר אני אחזור לעבודה ולא אבריז יותר, לא משנה מה הסיבה. כמובן, שהוא התעקש על זה שאני אקח עוד ימי חופש בגלל שהחבר הכי טוב שלי שהוא המשפחה היחידה שנשארה לי בבית חולים, וזה לא מקובל עליו שאני אחזור לעבודה במצב הזה. הערכתי את זה שהוא התעקש- אבל יש לי הרגשה שלהורים שלי ולו היה היסטוריה, ואני לא רוצה שהוא יוותר לי על ימי עבודה בגלל זה.

קאלום מחנה את האוטו בחניה, מביט בי כשאני פותחת את החגורה. "טוב," אמרתי, מסתכלת עליו בחזרה. "תודה שוב, שאתה מסיע אותי בכל פעם. אני מעריכה את זה."

הוא המשיך להביט בי בשתיקה, מהנהן לדבריי אך עדיין לא אומר מילה. שתקתי גם, עוד לא יוצאת מן האוטו. "ברנדי." קורא קאלום בשמי.

"קאלום." אמרתי את שמו. ידעתי, ידעתי מה הוא רוצה, ואני בטוחה שהוא ידע שאני רוצה את זה גם.

המשכתי להביט בו, מחכה שהוא יעשה את הצעד וינשק אותי, אבל בינתיים הוא לא עושה כלום. אני סופרת שניות בליבי, רוצה שמה שקרה לפני כמה ימים יקרה גם עכשיו, אך הוא לא מראה כל כך עניין ורצון לעשות את הצעד.

"לא משנה." אמר לבסוף וסובב את מבטו לכיוון ההגה.

הנהנתי, משפילה את מבטי ופותחת את דלת האוטו, יוצאת ממנה במהירות וטורקת אותה. התקדמתי לביתי, בלי להביט אחורה- יודעת שאני רק אתעצבן אם אסתובב.

כשאני פותחת את דלת ביתי, אני נועלת אותה ומתקדמת לכיוון המטבח באנחה. היום הזה היה בין הימים הכי מתישים שלי ואני חושבת לעצמי שאני חייבת דחוף לחזור לעצמי אחרי שכל העניין עם אשטון ולוק ירגע מעט והם יוכולו להשתחרר.

פותחת את דלת המקרר, מוציאה משם סיר עם פסטה שהספקתי להכין אתמול. דפיקת דלת נשמעת ברגע שאני מניחה את הסיר על השולחן, והעייפות בוערת בי כשזה מגיע למצב שאני לא רוצה לפתוח את הדלת, אבל יודעת שאני חייבת.

פתחתי את דלת הבית, חושפת את קאלום המביט בי היישר אל תוך עייני והמבט המבולבל ממהר להופיע על פרצופי. "מה אתה עושה כא-" ולפני שיכולתי לסיים את המשפט, הוא תופס בפניי ודוחף את עצמו פנימה, מצמיד את שפתיו לשלי באגרסיביות, גורם לאנחת רווחה לצאת מפי אחרי כל היום הזה.

השפתיים שלנו זזות בתיאום מושלם, הוא ממשיך להחזיק בפניי ולדחוף אותי עמוק יותר אל תוך הבית. הנשימות הכבדות שלנו ממלאות את החלל הריק, ואני מרגישה פחות עייפה בנוכחותו של קאלום.

העברתי את ידיי בשיערו-מושכת אותו מעט לאחור וגורמת לגניחה קטנה לצאת מפיו, והמצב הזה רק גורם לי לגעת בו יותר.

הוא מקדם את שנינו לכיוון הספה, מפיל אותי בעדינות ועולה מעליי- לא מתנתק לרגע מהנשיקה. "אלוהים. פאק, ברנדי." אומר לפתע אל תוך הנשיקה, גורם לי לפקוח את עיניי ולהביט בו. "אני רק חיכיתי לרגע הזה, פאק."

תחושה טובה עברה בגופי על משפטו, מסתבר שהוא רצה בזה בדיוק כמוני. "תאמין לי, גם אני." התנשמתי, מביטה אל תוך עיינו.

חיוך עולה על שפתיו של קאלום והוא חוזר לנשק אותי ברעב, הו, הלילה הולך להיות ארוך.

מה הקטע שלי שאני מעלה פרקים בשעות כאלה אלוהים.