"אני איני יפה, שערי בהיר העיניים כחולות.
אני דקיקה כמו דף שעוד רגע ייתלש אל הרוח.
לכן, תחת נסיבות מסוימות, אני עלולה להיחשב יפה. אבל אינני כך, אני יודעת זאת. לא משנה מה חושבים האחרים." היא עוצרת לרגע, נשימתה נקטעת בשיעול יבש.
"אני גם לא נורמלית". עיניו נצצו באפלה כמו זוג כוכבי לכת רחוקים מאוד וחדרו היישר למוחה. הם הילכו בחלקת דשא גזומה במסגרת לבבות.
"אין אף ולו דבר אחד נורמלי, ובינינו, המשוגעים הם האנשים הטובים ביותר שאני מכיר. ואני רואה שיוצא מתוכך כל היופי שבעולם הזה". הוא היטה את כובעו לכיוונה, במחווה אבירית שלא חשבה שתראה עוד, חיוך קלוש האיר.
משונה, היא חשבה לעצמה, זה זמן רב היא פחדה מהמילה הזו, משוגעת, וכשהוציאה אותה מפיה קולה כמעט ונאלם. עכשיו הפחד נעלם לו ואיננו. הוא הניח את ידו על ידה, תופס את חומה של זו ומסרב לשחרר.
טיק. טק. טיק. טק. טיק. טק.
דמעותיו נשרו על שערה החלק ודמעותיה שלה הרטיבו את חולצתו.
היא לחשה, וקיוותה שלא ישמע. "אבל בפנים, הכל רקוב". ברכיה כשלו תחתיה, היא התמוטטה אל תוך ידיו והכל נעשה שחור משחור במחילת הארנב.
זעקותיו פילחו את השמיים.
הכל קרה בליל חורף קפוא וזרוע כוכבים. אלו המשגיחים על חלקות של לבבות שבורים.
