hello dear London

dream big

למה הכל חייב להיות כך כך מסובך? - שאלתי את עצמי בזמן שהסתכלתי על כל האנשים העוברים.

אני עובדת בנמל תעופה כבר קרוב לשנתיים. בתור עובדת "בטחון". יושבת בתוך תא עם טלוויזיות. ומסתכלת על אנשים דרך מצלמות אבטחה.. שום דבר שקשור לבטחות בתאחלס.
עוד חודש בערך החוזה שלי נגמר. ולא החלטתי עדיין מה אני עושה עם החיים שלי בהמשך.
לכל אחד במשפחה היה חלום בשבילי.. אחרי הכל.. הייתי בת 19 וחצי..
כמובן. אמא רצתה שאני אלך ללמוד.
אבא רצה שאני אמשיך לעבוד.
ואח שלי רצה שאני אלך להתחתן... - חוץ צזה שהרעיון לא קרץ לי. העובדה שאין לי מישהו לא ממש הייתה משנה לו באותו רגע..

"חילוף משמרות" שמעתי את אדם מאחורי.
הסתובבתי וקמתי מהכסא הגדול שישבתי עליו. "תהנה" אמרתי והלכתי לכיוון היציאה.
הוא תפס לי את היד. "אמ..-" הוא התחיל לומר אבל עצרתי אותו.
"אמילי.. רק חברים קוראים לי אמ" אמרתי לו בקרירות.
הוא הוציא אוויר ברעש גדול, ופרע את שיער בידו הפנויה.
"עד מתי תתנהגי אליי ככה?" הוא שאל בייאוש.
עשיתי את עצמי חושבת לרגע. "עד שאני לא אעבוד כאן יותר, והפרצוף שלך לא יהיה מולי כל יום. " אמרתי בחיוך מזוייף.
"בהצלחה במשמרת" אמרתי ושיחררתי את ידי ממנו. "ביי" אמרתי והלכתי.

הרבה אנשים שאלו אותי מה קרה בייני לבין אדם. לרוב אני עונה שזה סיפור ארוך ומסובך.
למרות שזה בכלל תא ארוך ולא מסובך. פשוט אין לי כול להכנס לזה שוב..
בגרסה הפשוטה יותר- כשהוא הגיע לכאן לעבוד לפני 5 חודשים בערך. הוא נתן לי תצומת לב. ופלירטט איתי. ונתן לי שוקולדים. ואיזה פרח..
אחרי חודש הוא אמר לי שאני מיוחדת. ושהוא לא פגש מישהי כמוני אף פעם.

ואז פגשתי את חברה שלו.

שגם היא מיוחדת. ושגם לה הוא שולח פרחים ושוקולדים.
בקיצור זבל של ילד.!

אבל לא התנהגתי אליו ככה בגלל שאני שונאת אותו. כי אני לא.
אתם צריכים להבין. אדם הוא בחור מושך. גם באופי וגם ביופי. הוא מסוג הבחורים שכולם רוצים להיות לידם. מהסוג הזה שהיה מלך הכיתה..
לא רציתי למצוא את עצמי מתמזמזת עם מישהו שיש לו חברה.. אני לא יהיה איזה מאהבת של מישהו אף פעם..!!
אז פשוט בחרתי להיות קרירה ולא לתת לו הרבה תצומת לב.

ובכללי.. גם אם הוא היה נפרד ממנה אחר כך. אין שום הוכחה שהוא לא היה מוצא לעצמו איזה מישהי מיוחדת אחרת אחריי..

חזרתי הבייתה בתחבורה ציבורית. כי לא היה לי רישיון.
לי. אין. רישיון.
ככה זה כשאתה לומד וחורש בלימודים כל הבצפר.
ואז עובד מגיל 17 משמרות ארוכות..
יצא שיש לי שכל. ויש לי כסף. רק שאין לי חיים.
ממש תותים.
נכנסתי לבית בערך ב12 בצהוריים. התחלתי לעבוד לפני 13 שעות. מ11 בלילה עד 11 בבוקר. וכל הנסיעה הזאת באוטובוס עשו לי גם לא טוב.
חוסר שעות שינה.
הבנתי שהמצב שלי גרוע ביותר ברגע שהתעוררתי משינה שלא זכרתי שקרתה בכלל ומצאתי את עצמי מייררת על המחשב שלי.
הלכתי להתקלח. ונשכבתי על המיטה. השינה באה דקה אחת אחרי.

***
"אני טסה שבוע הבא לגרמנייה למשך שבועיים בערך" סיפרה לנו קורה.
קורה הייתה בחורה רצינית למדיי. בעלת שיער שחור וחלק. כל שיערה במקום. היא הייתה המסודרת שבניינו.
החברה השנייה הייתה ההפך ממנה.. אשלי הייתה בעלת שיער בלונדיני צבוע עם גבנים ורודים בהירים. היא הייתה ממש לא רצינית..
"מה את הולכת ללמוד שם הפעם?" היא שאלה בציניות.
קורה גילגלה את עינייה "אני הולכת לכל הפארקים הגדולים והמקומות המפורסמים" היא אמרה.
"אם את הולכת לחקור על השואה מקרוב. אז תדעי שהיהודים מאחורייך" היא אמרה לה.
"אני לא הולכת לאיזור בכלל" קורה אמרה בטון הגיוני.

"את האמת אני ממש רוצה גם לטוס" הירהרתי בקול.
"עוד כמה זמן החוזה שלך מסתיים? " אשלי שאלה אותי.
"עוד שבועיים וחצי.. חודש" אמרתי לה.
"אז תעשי את זה!!" אשלי אמרה בהתלהבות "מה הקטע בלחסוך כסף כשאין לך בכלל על מה להוציא אותו?? יש לך בבנק באיזור ה50.000 דולר. עם כל המשמרות הארוכות שלקחת במשך השנתיים" אשלי אמרה.
"לאן הייתי רוצה לטוס" שאלה קורה.
חשבתי לרגע. "לאנגלייה.. ללונדון" אמרתי משוכנעת.
נולדתי באוסטרליה וחייתי את רוב חיי כאן.
ותאמינו לי שלגור כאן זה לא מלבב בכלל.
יש כאן 2 מצבים עיקריים- או שחם מאוד והלחות פשוט חונקת.
או שי מבול בחוץ.
ובכללי החורף והקייץ הפוכים כאן. זאת אומרת שמכל העולם אנחנו הכי שונים. דווקא אנחנו.
לדעתי הארץ הזאת פשוט נדפקה.
חוץ מהמבטא שקיבלתי מכאן. אין כאן שום פלוסים.
"אז תטוסי" אשלי אמרה לי בהתלהבות.
לקח לי רגע להבין שאני באמת יכולה לעשות את זה.
אני יוכל לשכור דירה קטנה בלונדון. לעבוד במלצרות כדיי לשלם על השכר דירה. וכל שאר הכסף שחסכתי בזמן הזה אני אוכל לחיות חיי מותר שם.
וככל שחשבתי על זה יותר הרעיון קרץ לי יותר ויותר.
"ואז תחזרי לכאן אחרי איזה חודש מנוחה" אשלי אמרה.
"איזה לחזור?? " שאלתי אותה. "הזמן הכי מועט שאני הולכת להיות שם זה שנה!! אני יגור שם. עם דירה. תהייה. לי עבודה. במשדה חלקים. ואני אבזבז את רוב הכסף שלי.! יש לי באמת הרבה יש לי באיזור ה70,000 דולר.. יש לי כל כך הרבה תוכניות!! " אמרתי בעניים נוצצות.
קורה ואשלי היו בשוק.
"יופי אשלי. תיראי מה עשית" קורה לחשה בקול לאשלי.
"זה לא מה שהתכוונתי שייקרה" היא לחשה בחזרה בלחץ מסויים.
"אולי אני אפילו אמצא שם איזה בעל כמו שאח שלי רוצה כל כך. והוא יהיה בריטי עם עצמות לחיים בולטות וזיפים" אמרתי. כבר מתחילה לחלום. מחאתי כפיים בהתרגשות.
"אני צריכה לקחת את כל הבגדים שלי. והנעליים.. וואי יש לי המון נעליים.!! " אמרתי. מתחילה לעשות לעצמי רשימה. "ולחפש דירה. ולשלוח דברים כבר עכשיו כדיי שזה יעבור במחס.. יש לי רק שבועיים וחצי להתארגן!! " אמרתי בלחץ.
"את צריכה גם לבקש השראה להשאר שם למשך כךכך הרבה זמן.. " אשלי אמרה. עדיין בשוק.
"ולקנות כרטיס טיסה" היא הוסיפה.
"כן כן!! אני צריכה לעשות את זה היום!! " אמרתי ולקחתי את הדברים שלי מהשולחן.
"ביי!! " צעקתי והתחלתי לרוץ/ללכת מהר מאוד לכיוון היציאה.
"את יודעת שאת הולכת לספר לאמא שלה. " קורה אמרה לאשלי.
"למה?? " אשלי שאלה.
"כי זאת אשמתך!!!! " קורה צעקה עלייה.
"את מאמינה? במשך שנה לא ניראה אותה... " אשלי אמרה בקול מה ששנייהם חשבו.
"כן. אשלי. אולי כדיי שתחשבי באמת איך להחזיר אותה" קורה אמרה
"לא.. אני חושבת שזה יועיל לה.. " אשלי אצרה.
"שיהיה לה בהצלחה" היא אמרה וקמה גם כן.
שלום שלום שלוםםם את האמת עכשיו אני סתם רושמת בגלל שאני רוצה להגיע ל1000 מילים.. וכרגע יש לי רק עוד 7 מילים כדיי לעשות כן..
בקיצור תודה שאתם קוראים את הסיפור. מקווה שתהנו ממנו גם בהמשך אמן בכותל