My man❤️✋

פרק 31 ואחרון-עכשיו בר צברי

חובה לשמוע עם השיר!
פרק אחרון!!

״אני מצטער להודיע לכם..
אבל 88% שאבישג לא תשרוד.
אני מצטער.
אנחנו משתדלים לעשות כל שביכולתנו להציל אותה אנחנו מבטיחים!
הבת יצאה בשלום.
תרצה להביט בה?״

״עוד מעט אני יבוא..
״ לחשתי.
אני לא מוכן!
פאקינג לא מוכן לוותר ככה על אבישג!

״אוקי זה בצד שמאלה דלת מס 5 ׳תינוקיה׳ ״ אמר והלך.

ויק ואוראל פשוט שתקו .
ויק התקפלה על הריצפה מבכי ואוראל מנסה לנחם אותה ואת עצמו ביחד.

ואני.. אני כאן לבד בינתיים, בלי האישה שלי..

אני כלכך אוהב אותה .
היא לא יכולה לעזוב אותי!
היא פשוט לא יכולה!
זה הכל באשמתי אני זה שגרם לתאונה המזדיינת הזאת!
זה אני, הכל אני.
היא כלכך רצתה אותה, את נועה..
שנגדל אותה שנינו .
היא כלכך רצתה לגדל אותה,להיות אמא.
ועכשיו.. עכשיו היא בסכנה..

--יום למחרת--

הרופא התקדם אליי ואמר.

״אני מצטער לבשר .
עשינו כמיטב יכולתינו להציל אותה !
היא לא איתנו.״
אמר ואני נשברתי לחתיכות.

האישה שלי זאת שאני אוהב זאת שאני הבטחתי לה שאני ימות יום לפניה, בשביל שאני לא ירגיש מזה להיות יום אחד בלעדיה.
אני פאקינג רוצה למות!
אין יותר אבישג? אני פשוט לא מבין?
התחלתי פשוט לבכות בלי הפסקה.

אחרי חצי יום של בכי אני עדיין לא מעקל, אני כלכך עייף לא ישנתי כבר יומיים וגם אם כן אז לשעה בקושי.

הלכתי לחדר שבוא היא הייתה צריכה להיות.
לגעת בה בפעם האחרונה.
אבל היא לא הייתה שם.
המיטה היה מסודרת ונקייה בלי שום רוח חיים.
התיישבתי על הכיסא שהיה שם ליד המיטה.
שמתי ידיי בין ראשי לא מפסיק לחשוב מה אני עושה מפה.
לא הפסקתי לחשוב עליה , על כמה שאני לא יכול יותר ולא מסוגל לחיות שנייה בלעדיה.
עברנו פאקינג את כל הדברים האפשריים שיש .
איך היא הלכה לי ..
הרגשתי את עיניי נעצמות , ושקעתי לשינה.

-------

הלכתי אל ה׳תינוקיה׳ הסתכלתי על כל החדר הענק שיהיה מלא בתינוקות.
זיהיתי אותה גם בלי להסתכל על הלוחית של השם.
פשוט ידעתי שזו היא,הן כלכך דומות.
והדמעות לא איחרו לבוא.

הרמתי אותה בעדינות,נישקתי את ראשה.

״אז מה שלומך נועה׳לה?״אמרתי בוכה אבל עם חיוך קטנטן, מלא בעצב אבל עם זאת עם שמחה קטנה.
השם שהיא רצתה שיקראו לה.

״אנחנו גם די דומים את יודעת..״ אמרתי לה.

״יש לנו את אותה הגומה.״ ליטפתי לה את הגומה שהייתה ממוקמת בצד ימין בדיוק כמו שלי.

״אמא שלך תמיד אהבה את הגומה הזאת.״ אמרתי בחיוך עצוב,נזכר ביום שאמרה לי את זה.
קשה לי, קשה לי להשתמש בשם שלה עם הפועל עבר..

״אתן כלכך דומות, יש לכן את אותן העיניים .
את אותו צבע השיער.״

״את הבת שלי.״ אמרתי גאה שיש לי מזכרת מהאישה שאני הכי אוהב בעולם ותמיד אוהב לנצח..

המחשבות פשוט לא עזבו אותי אני מרגיש מועקה כזאת מציקה בלב.
זה פשוט לא נקלט שהאישה שלי כבר לא איתי ולא תיהיה לעולם.
רצינו לגדל את הילדה שלנו ביחד להרגיש מזה הורים , ביחד!

ועכשיו זה רק אני , רק אני ונועה.
מישהו חסר לי, היא כלכך חסרה לי.
אני כלכך מפחד , מפחד מהלבד.
כן , תצחקו. מפחד.
אני כלכך מפחד מהאמת, אני עוד לא קולט שהיא כבר לא תיהיה בחיים שלי.
אחרי כל מה שעברו.
למה הוא עושה את זה,למה.
ה׳ למה עשית את זה .
אומרים שה׳ לוקח רק את הטובים.
כנראה שהיית טובה מידי.

אני מרגיש לבד בעולם הזה, אפילו שיש תמיכה מהצד זה לא משתווה לאיך שאני מרגיש עכשיו כשאת לא כאן מנשקת אותי,מחבקת אותי ,צוחקת איתי..

עכשיו הכל נראה מסר משמעות..
מחפש בכל דבר את המהות..
צריך אותך לצידי..
לא רחוק, אנא קירבי..

בתוך יופייך אני שוקע,למבט מעינייך גווע..
בדרך לליבך אני פוסע,איך לגעת לא יודע..

איפה החיוך המאושר שאל תוך ליבך הייתי שר?
איפה נפש הזכה והיפה?
איפה האהבה חום הלטיפה?

עכשיו שבקצה התקווה את עומדת,
מאירה את חיי, כלכך מיוחדת..
דואג אותך בתוך ליבי לשמור.
לאהוב אותך לעולם ולעולם לזכור.

עכשיו , זה כנראה הרגע האחרון ,
מה שנותר זה רק הזיכרון,
לא אשכח את אותה האהבה שבליבי נחרטה כמו אש הלהבה..

אוהב אותך ולעד אוהב...

אהבתי מאוד לכתוב את הסיפור!
אני באמת מאד התחברתי לסיפור הזה .
אני מרגישה מן עצב כזה שנגמר אבל
יכול להיות שאני יכתוב סיפור המשך על החיים של נועה (הבת של אביאל ואבישג).
אני מצטערת על הסוף העצוב!