מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר

Prologue|שם הכל התחיל

ורייצ'ל לא אהבה הפתעות.

"כריס, הבהלת אותי!"

התפרצתי בצחוק מתגלגל, משועשעת וקופצנית כמו תמיד. כי תמיד הייתי שמחה, ותמיד הייתי מאושרת ומעולם לא התלוננתי על דבר או כעסתי. פעמים נדירות שכן, וכשזה קרה אי אפשר היה לקחת אותי ברצינות. האהבה הגדולה הזאת שחיה בלב שלי השתלטה עליי מהיום הראשון שפקחתי את עיניי, נשבעת בכל כולה שהאור הזה זה מה שיניע אותי לנצח. כי אור זה טוב ואור זה חם, זה הרי נכון?

נכון?

ניגבתי את דמעות הצחוק מפינות עיניי. "אני לא התכוונתי לזה ברצינות רייצ'ל."

"אל תעשי את זה יותר. אני שונאת את המשחק המטופש הזה."

"טוב, זה המשחק היחיד שאני טובה בו יותר ממך," משכתי אותה אחריי, "אבל אם את רוצה אפשר לשחק במשהו אחר."

כחכוח גרון. "תופסת."

"אני גרועה בתופסת."

"אני יודעת." הביטה בי בחזרה. עיניה האפורות של רייצ'ל תמיד הכילו משהו מוזר בתוכן, כזה בלתי ניתן לפענוח ולהבנה. שיערה הבלונדיני גלש על כתפיה וחיוכה היה קטן ומסתורי, כמו תמיד בעצם. היא נגעה בי קלות, דוחפת חזק מדי בדרך מסויימת שאם לא הייתי כל כך מכילה יכול להיות שהייתי נרתעת - "את התופסת."

התחלתי לרוץ אחריה מבלי יותר מדי שאלות. הזעתי תחת החום של מיאמי, המשב היה מחניק גם כנגד החלונות הסגורים והאוורור הקר מהפתחים על התקרה, אבל כמו תמיד לא העזתי להתלונן. אימצתי חיוך חשוף שיניים, אך השמחה נשפכה החוצה כשלפתע שמעתי צעקות מהקומה למטה, חפצים שזזים ואנשים שזזים אפילו יותר.

הפסקתי לרוץ אחרי רייצ'ל ובאיזשהו שלב גם איבדתי אותה ואת קצוות שיערה הבהיר. ירדתי למטה למשמע הקול, שלב אחרי שלב, מציצה דרך הפתח המואר שהמדרגות יצרו.

אבא עמד שם, מזוודה שחורה וגדולה הייתה מונחת לצדו. אמא ישבה על כיסא המטבח, פניה בין ידיה וכתפיה רועדות ורוטטות.
רגליי הורידו אותי נמוך יותר ונמוך יותר, משהו אפל בתאורה של הבית השתחרר לריאותיי וחנק אותי. אבא הסתובב אליי, כאילו לא רצה שאראה אותו לפני שהוא סגר את המזוודה ויצא החוצה. אך הוא נשאר, לכמה שניות, רק בכדי להביט בי במבט העמוק והכחול הזה שלו ולהגיד דברים שאז לא הבנתי ואיכשהו עדיין זכרתי. הייתה לי את היכולת להבין דברים גם מבלי שנאמרו בקול, להרגיש מתי שאנשים מתוחים ולא חביבים כל כך כמו בדרך כלל; כל אלה בתוך גוף קטנטן של ילדה תמימה בת תשע.

הוא חייך אליי לרגע ואז פתאום לא. "כריסטינה. אני יודע שקשה לך להבין את זה בגילך הצעיר, אבל מבוגרים לא תמיד יכולים לציית לחוקים, את מבינה? אין לי איך להסביר זאת בצורה נעימה יותר שלא תקשה עלייך מעבר מזה, אבל אבא עוזב עכשיו את הבית. הוא לא עוזב בשום פנים ואופן אותך ואת אחותך הקטנה. אני תמיד אהיה פה, רק לא אחיה בבית. את מבינה, נכון? שמבוגרים לא תמיד יכולים לציית לחוקים?"