מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר

Prologue|שם הכל התחיל

פיסות נייר חסרות משמעות שכתבתי במשך כל כך הרבה זמן, והנה אותו הגשר בין העבר להווה השונה במאה ושמונים מעלות. עיניי מרפרפות על הדף הראשון, המוח משנן והשפתיים היבשות קוראות.

שם הכל התחיל.

__

יומני היקר,

אני תוהה עד כמה קל זה להתחבא מפני כל הפחדים שלך, כמה קל זה להחביא את האמת, לשקר בכזאת קלות שמעולם לא הצטיינתי בה. רייצ'ל חברתי הטובה ביותר אהבה תמיד לבחור בדרכים הקלות יותר, ולי נותר רק ללכת לאיבוד בהן ולא למצוא את דרך החזרה לעולם.

אז,
2008

קופסאות ישנות. צעדים.

רצתי וחיבבתי את הצורה שבה התנשמתי, מלאה באדרנלין וילדות מאושרת שאפשר היה להריח מקילומטרים. הנשיפה החדה שרפה את האוויר מסביב והכל הסתחרר תחת הפחד הקל שהיא תמצא אותי, שהיא תנצח במשחק המחבואים המטופש ששיחקנו בביתי.

1

2

3

4

5

6

7

8

9

10-

הספירה נגמרה.

התחבאתי בין הקופסאות הישנות בעליית הגג, וברגע שרייצ'ל החברה הכי טובה שלי העלתה במוחה את הרעיון שהתחבאתי שם נשכתי שפתיים במתח. היא הייתה חכמה מדי והיה קשה להתחבא ממנה, כאילו שמעה כל תזוזה מינימלית ומחשבה שהרעישה בשקט שניסיתי בכל כוחי ליצור.

"כריס!" היא הכריזה, "אני יודעת שאת כאן."

היא התקרבה, צופה מלמעלה מבלי להבחין בי. חייכתי לעצמי, לוקחת תנופה חזקה וקופצת עליה בהסתערות. היא נרתעה לאחור בצרחה מבוהלת בתגובה להפתעה שהפלתי עליה מהשמיים.