I'V BEEN WAITING FOR YOU-HEBREW

פרק 7-חלק א׳

״אני יוצאת להתקשר לאמא שלך? את תסתדרי כאן בלעדיי? או שאת צריכה עזרה במשהו עד שיגיעו לאסוף אותך לצילום״ מאיה שאלה והתיישבה על הכיסא שעד לפני כמה דקות ישב עליו מייסון.
הנדתי בראשי לשלילה ומאיה חייכה חיוך צדדי ויצאה במהרה מהחדר.
הכאבים לא חלפו ולא הופחתו, הם רק התגברו.
הדמעות התפרצו כמו ברז פתוח, יבבתי בשקט כדאי שאם מישהו יעבור ליד הדלת לא ישמע אותי בוכה.
אני מאמינה שבכי משחרר ועוזר אבל, לא אם רואים אותי בוכה.
אני לא מסוגלת לבכות מול מישהו, זה גורם לי לאי נעימות.
הושטתי את ידי אל עבר בקבוק המים שהיה מונח על המדף שעומד צמוד למיטתי.
פתחתי את הבקבוק ושתיתי מימנו באיטיות ובעדינות, סגרתי אותו והנחתי אותו על המיטה לצידי.
הדמעות לא חדלו לרדת והכאב לא חדל להפסיק.
הדלת נפתחה בסערה וידיי מיהרו למחות את הדמעות, אך זה לא עזר הדמעות המשיכו לרדת בלי סוף.
מייסון סגר את הדלת וצעד לעברי בצעדי ענק.
תוך שנייה הוא עמד לצידי ועיניו שידרו רוך כולשהו אך גם קשיחות.
״איך הרגל״ הוא שאל בקול קר וקשוח אך לרגע אחד חשבתי ששמעתי טיפת דאגה בקולו.
מיד ביטלתי את המחשבה הזו והבטתי על כול פניו.
״כואבת״ עניתי בין פרץ הדמעות, והשפלתי את מבטי.
״הרופא כבר יגיע ויטפל בך, אל תבכי הכל יהיה בסדר״ הוא אמר וקולו טיפה התרכך.
הרמתי את מבטי אליו וראיתי שעיניו לא התרככו.
כניראה רק דימיינתי את הרוך בקולו הקר כקרח.
שתיקה שררה ביניינו, שתיקה לא נעימה אך לא שתיקה מביכה.
״ובכן את מוכנה לגשת לצילום״ הרופא שהיה לפני מספר דקות בחדר נכנס בהפתעה ושאל, מבטו היה מושפל ואל עבר הקלסרון הרפואי שלי והוא לא שם לב למייסון, שעמד והביט בי במבט מוזר.
הרופא הרים את מבטו וקלט את מייסון.
״או אדוני המנהל לא ראיתי אותך, אני יכול לקחת אותה לצילום״ הרופא שאל את מייסון בקול מפוחד אך החלטי. מייסון הנהן ובדיוק נכנסה מישהי בסביבות גיל ה-40 עם כיסא גלגלים.
״אני אערוך לה את הצילום ואנתח את התוצאות״ מייסון אמר בקולו הקר, פי נפער לא ציפיתי לזה.
אבל הוא מנהל איך הוא יכול לערוך לי את הצילומים?
״אדוני המנהל אני מעדיפה שדוקטור..״ קטעתי את עצמי כשנזכרתי שהרופא לא הציג את עצמו, הסתכלתי על הרופא בציפיה שיציג את שמו או את שם משפחתו ואוכל להמשיך לדבר.
״ברקוביץ׳ ״ ענה הרופא והציג את שם משפחתו.
הינהנתי קלות וחזרתי להביט במייסון, שעמד והיה ניראה רותח מעצבים.
״אני מעדיפה שדוקטור ברקוביץ׳ יערוך לי את הצילום״ אמרתי וחייכתי קלות מבעד לכל הדמעות שלא התייבשו וממשיכים לזלוג.
״ בכל זאת זה יגזול מזמנך היקר, חבל אתה המנהל, יש לך הרבה עיסוקים״ המשכתי ואמרתי בקול תמים, חנוק ומלא בדמעות .
דוקטור ברקוביץ ואותה האישה אשר נכנסה עם כיסא הגלגלים הופתעו מצורת הדיבור העוקצנית שלי עם מייסון.
עד עכשיו אני לא מבינה למה כולם כל כך מפחדים מימנו.
זה לא שהוא מישהו מיוחד ואני היחידה שלא יודעת...
פניו של מייסון נהפכו לבלתי מוסברות, הורידים בידיו היו בולטים מאוד וכך גם בחלקים החשופים בגופו.
פניו התקשו בשנייה ועינייו התכהו. מייסון כזה עוד לא ראיתי אף פעם,אני חושבת שחציתי את הגבול האדום.
הכאבים לא נפסקו לרגע, ההפך הם רק מתגברים, התבלבלתי לגמרי, אני לא מבינה למה הכאבים שבו בכזאת עוצמה ועוד בבת אחת.
״ב..מחשבה שנייה אני א..אשמח לקבל טיפול ממנהל בית החולים״ אמרתי בגימגום, נבוכה יותר מהמצב.
מייסון התקדם אל עבר דוקטור ברקוביץ׳, שמסתכל עליו בפחד,  ולקח מימנו את הקלסרון הרפואי שלי.
הוא התקדם לעברי הניח את הקלסרון על מיטתי והסתובב אל דוקטור ברקוביץ׳ ולאישה.
״אני אשמח אם תיצאו בכדאי שאדבר אם המטופלת״ הוא אמר בקול שקט, אך מלא בביטחון ומפחיד.
דוקטור ברקוביץ׳ והאישה הנהנו ויצאו מהחדר כאילו ולא עמדו מולי לפני שנייה.