The black wolf in the family

פרק 1

אני מניחה את ידיי על השפתיים וכשאני מרחיקה אותם לטווח ראייתי אני מזהה דם ומבינה שנשכתי את השפה.

״אני בסדר, רק כואב לי השיניים, לא משהו שאני לא יכולה לעמוד בו.״ אני אומרת לה והיא מהנהנת בחוסר אמון אך עוזבת את זה ואנחנו הולכות לכיתה.

לורן פונה להתיישב על יד חבר שלה בעוד אני מתיישבת בסוף הכיתה, מתבוננת באוויר ונותנת לעצמי להרגע ולתת לעצמי להיכנס לפנטזיה שלי.

אני עומדת על יד הנסיך רידיאן, הוא יפהפה. אני עוד זוכרת אותו, הבן של דין. צבע שערו המקורי של רידיאן הוא שחור והוא כל הזמן משנה את צבעו על פי הצבע שהוא רוצה לשנות באותו הבוקר.

שהיה בן שתיים עשרה הוא ביקש ממכשף המלוכה שיכשף את שערו, וכך עשה.

אני גם זוכרת את הקראש הטיפשי שהיה לי עליו, בעצם, עדיין יש לי אבל זה לא משהו רציני וזה דועך מיום ליום.

אני ממשיכה לחשוב שלפתע עין בצבע שחור אפל נכנסת לטווח הראייה שלי ואני קופצת בבהלה כשאני מבחינה בקרן, המורה למתמטיקה, מביטה בי כשידייה על השולחן בצורה מאיימת והתחת שלה תקוע בפרצוף של קורבן מסכן.

״תרצי לשתף אותנו במחשבותייך?״ היא שואלת בנחמדות מזויפת ומסמנת לי לקום, כך אני עושה.

״קדימה, אני מניחה שכולנו רוצים לדעת מה קורה במוחה של נואר קיילי.״ אני בולעת את הרוק אך מחייכת עליה חיוך מתוק ומתקדמת אל הלוח של הכיתה, נשענת עליו.

״הידעתם, שבשנה יש שלוש מאות שישים וחמש נקודה עשרים וחמש ימים?״ אני שואלת אותם ורואה כמה מנסים להחניק צחוק ואת קרן שולחת לי מבט מאיימת ומסמנת לי עם עיניה ללכת למשרד המנהל.

אני הולכת למשרד המנהלת בעצבנות, זאת לא הפעם הראשונה ואני בטוחה גם שלא האחרונה.

אני מרימה את ידיי ומתחילה למשש את שיניי, אני כמעט ולא מרגישה את השיניים כשאני נוגעת בהם. אני מרגישה כאילו הרדימו לי אותן.

אני דופקת במשרדו של המנהל, ניק, נשמע כמו שם של ילד רע ואין לי מושג איך הפך להיות מנהל, אני חושבת לעצמי ונכנסת לחדר אחריי שהוא קורא לי להיכנס.

״קרן שלחה אותי.״ אני חוסכת לו שאלה ומתיישבת על הכיסא ובודקת את השעה דרך הטלפון שקיבלתי מהוריי המאמצים אתמול לכבוד יום ההולדת.

״רוצה משהו לשתות?״ הוא שואל ואני מנידה בראשי. אני מכבה את הטלפון ומכניסה לכיס.

״היא פשוט בלתי נסבלת!״ אני קופצת בבהלה שקרן עושה את עוד אחת מכניסותיה הדרמתיות והמרשימות למדי.

״היא חולמת כל הזמן ולא מקשיבה, הציונים שלה לא עולים מאז שהגיעה והיא רק מטריפה את דעתי ומפריעה לילדים אחרים ללמוד,״ היא אומרת ואני מחפשת איפה לקבור את עצמי.

״מה ממוצע הציונים שלה?״ המנהל שואל ואני מסתכלת על המורה בהרמת גבה, מחכה שתגיד לו.

״תשעים וחמש,״ היא עונה בלחש ומשפילה את מבטה.

״אני לא רואה מה הבעיה פה, שנואר תמשיך לעשות מה שהיא רוצה כל עוד זה לא פוגע בתלמידים וברכוש בית ספר. הציונים שלה מעולים ואת סתם הטרדת מזמני,״ ניק המנהל אומר ואני מחניקה צחוק לנוכח פרצופה של קרן והחוצפה של ניק.

״אתה לא מבין, הבעיה פה היא הסיבה שהיא יכולה לשפר את הציונים שלה ולהגיע לממוצע של מאה בלי להתאמץ מלבד להתחיל להקשיב בשיעורים.״

״נואר בגיל ההתבגרות, ויש מלא דברים מטרידים בגיל הזה, אני לא חושב שהקשבה בשיעורים יעזרו לה לשפר את הציונים המעולים גם ככה שלה,״ הוא אומר וגורם לקרן להרים את ראשה ולצאת נזעפת דרך הדלת.

אני מודה למנהל וממהרת לצאת מהמשרד בשביל לפרוץ בצחוק ולרוץ לספר ללורן את כל מה שקרה.

אני יוצאת לחצר לחפש את לורן ומוצאת אותה יושבת עם אדם, יותר טוב, אספר לשניהם.

״אתם לא מבינים מה קרה!״ אני עדיין צוחקת ומנסה להסדיר את נשמתי, להכניס מהאף להוציא מהפה.

אני מספרת להם את כל מה שקרה והם מתחילים לצחוק מה שגורם לתלמידים אחרים להגיע ולשאול מה מצחיק כל כך, מה שמגיע לכך שכמעט כולם יודעים על המקרה.

״הייתם צריכים לראות איך היא יצאה.״ אני עדיין לא מפסיקה לצחוק וראשי שעון על כתפה של לורן.

״אני הולכת שניה לשירותים.״ אני אומרת לאחר כמה דקות של שקט מצדי בזמן שלורן ואדם מדברים ומחלקים נשיקות.

אני קמה מהספסל ומתחילה ללכת לכיוון השירותים בזמן שאני משחקת עם שיניי בעזרת הלשון.

הכאב ראש רק התחזק מהבוקר מה שגרם לי לעצור אצל האחות ולשאול אם אני יכולה כדור, היא כמובן עונה בחיוב ונונתנת לי אחד. בלעתי אותו במהירות בלי מים והמשכתי ללכת אל השירותים.

אני עומדת מול המראה כשהכאב ראש לא נפסק ואני מוצאת את עצמי בוהה בבאותי יותר מרבע שעה.

הכאב בשיניים רק מתגבר ואני לא יכולה עם זה יותר, אני פותחת את הפה ומתחילה לבדוק מה לא בסדר איתם, זה כאב בלתי נסבל.

אני לא מוצאת מה לא בסדר ולפתע כל הגוף שלי מתחיל לכאוב.

אני מוצאת את עצמי רצה במהירות מהבית ספר אל הבית, מקווה שהמשפחה המאמצת לא נמצאת.

תצביעו ותגיבו מלא מלא מלא ואל תתביישו לתת ביקורות!
X