אהבה בצבע חאקי

פרק ארבע-עשרה

פרק 14- מציל אותי

היום התחיל לי בצורה נוראית, וכך גם המשיך. זה היה יום שלם בלי רואי, ועברתי כבר חצי יום שכולו היה טעויות, עצבים ואכזבות. בהרצאות לא השתתפתי בכלל, וגם קיבלתי אזהרה משלי, שכמעט הוציאה אותי מחדר ההרצאות. לא יכולתי לסבול את השלי הזאת.
לא יכולתי לחשוב שהיא שכבה עם רואי, נגעה ברואי, ליטפה את רואי, זה היה קשה מדי.
הרגשתי שבכל רגע שעובר אני מפתחת רגש עמוק יותר אל רואי, וכל רגע בלעדיו מלווה בגעגוע.
"אני כל כך עייפה, והשלי הזאת בלתי נסבלת. איפה רואי?" רז נאנחה ונשכבה על המיטה שלה. נשכבתי גם אני על המיטה שלי ועצמתי את עיניי. מה יקרה אם רז תגלה שאני ורואי בסוג-של זוגיות? היא בטוח ממש תפגע.
"כן, היא באמת לא כל כך נחמדה." גם טל הסכימה עם דבריה של רז ונשכבה לצידי על המיטה.
"בכלל לא." פקחתי את עיניי והחמצתי את פניי.
"מעניין אם רואי יגיע לערב גיבוש," רז אמרה בהרהור.
"למה?" שאלתי במהירות. יש לי תחושה שהיא זוממת משהו, והמשהו הזה קשור לרואי.
רואי שלי.
"חשבתי להתחיל להפעיל את הקסמים שלי." היא קמה מהמיטה וחייכה אלי ואל טל,
"אני אלך להתקלח, להתראות, בנות." היא העבירה את ידה בשיערה המתולתל, לקחה את תיק הרחצה שלה ויצאה מהאוהל.
טל התיישבה על המיטה והביטה בי בעיניים גדולות,
"את צריכה להגיד לה שאת מחבבת את רואי, אריאל." היא אמרה ברצינות. זה עד כדי כך ברור, שאני מחבבת את רואי? רואים את זה?
"מאיפה את יודעת שאני מחבבת אותו, טל?" התיישבתי גם אני.
"אני ראיתי אתכם אתמול, אריאל. את משחקת באש, את יודעת שרז לא תוותר לך, וגם המפקדים שמעל רואי. אם יתפסו אתכם הוא ידפק יותר ממה שאת תדפקי, יכולים להעיף אותו מכאן על טיל." היא אמרה בשקט, היא הייתה נראת אחוזת פאניקה.
"טל, הוא הבטיח לי שאנחנו נהיה בסדר," אמרתי בעקשנות, למרות שדבריה של טל התחילו לחלחל אט-אט למוחי. התחלתי להבין מה יקרה אם יתפסו אותי ואת רואי. יכולים להעיף את רואי מהבסיס, הכל ייהרס.
"כי הוא מחבב אותך, אריאל. רואים שהוא מחבב אותך, אבל השאלה היא אם את רוצה באמת לדפוק אותו."
***
אז כן, רואי חזר לערב גיבוש. הוא ישב במעגל המפקדים, והרגשתי את העיניים שלו נעוצות בגב שלי.
"אני הולכת אליו, תאחלו לי בהצלחה," רז קרצה לי ולטל וקמה מהרצפה. הרגשתי את דופק ליבי מאיץ בכעס, אבל גם בחרדה.
לא, אריאל, תרגעי. את במילא אמורה לחתוך את כל הסיפור הזה, עוד לפני שהוא בכלל התחיל.
"תרגעי, אריאל. הוא לא יתעניין בה." ידה של טל נחה על ידי והיא חייכה לעברי חיוך מנחם. השפלתי את מבטי אל הרצפה.
אני יודעת מה היא חושבת. היא חושבת שאני ילדה קטנה שאני מקנאה ברז, למרות שאני הולכת לסיים את כל מה שהיה ביני לבין רואי.
קמתי במהירות מהרצפה,
"תאחלי לי בהצלחה." חיקיתי את רז והתקדמתי לכיוונם. רואי הביט ברז, חיוך קטן התנוסס על פניו. ליבי נצבט.
"המפקד, אני יכולה לדבר איתך לשניה?" נעמדתי לצידה של רז. עיניו של רואי הוסטו אלי, ואני הרגשתי את לחיי מאדימות.
"בטח," רואי חייך אלי חיוך קטן, ורז הביטה בי בעיניים רושפות והלכה בחזרה לטל.
"בוא," אמרתי לו בשקט ויצאתי מחדר הגיבוש, מתחילה להתקדם לכיוון המשרד של רואי. ידעתי את הדרך מאחת הפעמים שבהן הוא התעצבן עליי.
שנינו נכנסנו למשרד שלו והוא נעל את הדלת והפנה אלי את מבטו החודר, אך הרך והנעים.
"אנחנו צריכים לחתוך את זה, ועכשיו." המילים ברחו מפי במהירות. לא רציתי לגמור את זה, לא רציתי לחתוך את זה, אבל לא רציתי שרואי יפגע מהמעשים שלי.
"לחתוך את מה?" רואי התקרב אלי בצעדים איטיים. צעדתי אחורנית, לאט לאט, עד שלבסוף הרגשתי את גבי נצמד לקיר.
"את מה שיש בנינו, את מה שהולך בנינו." אמרתי בשקט. הוא התקרב אלי באיטיות, מבטו בוחן וחודר, כבר לא רך כל כך.
"לא."
"רואי, זה רק יפגע בנו-"
"לא!" בשניה אחת גופו היה צמוד לגופי, הרגשתי את הנשימות המואצות שלו על מצחי, והבטתי בעיניו השחורות, שעכשיו נראו כועסות ופגועות.
"זה רק יפגע בך, רואי. אם יגלו על זה יעיפו אותי ואותך מפה על טיל!" צרחתי בזעם והנחתי את ידיי על חזהו, ניסיתי להדוף אותו ממני, אך הוא נשאר צמוד אלי.
"זה לא יקרה." הוא סינן בזעם.
"את לא חותכת את זה עוד לפני שזה התחיל, לא."
"אני עושה את זה לטובתך!" עוד לפני שידעתי על מה אנחנו רבים עיניי התרטבו והוצפו בדמעות מלוחות.
הדמעות זלגו במורד לחיי, במסלול הקבוע שלהן. למה אני כל כך בכיינית לידו? למה אני לא מצליחה לשמור את הדמעות המזורגגות בפנים?
"אם את רוצה בטובתי, תשארי איתי, כי את עושה לי טוב, אריאל," ידו עלתה אל הלחי שלי וניגבה את דמעותיי ברכות. הרכות שוב חזרה לעיניו ולקול שלו, ואני הייתי כל כך מבולבלת באותו הרגע.
"זה לא יעשה לך טוב, יעיפו אותנו מכאן אם יגלו, רואי. זה מה שאתה רוצה?" הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי, וידו של רואי לא זזה מהלחיים שלי. היא המשיכה ללקט את הדמעות המלוחות והמעוררות רחמים.
"מה שאני רוצה זה אותך, את מבינה את זה?" הוא הביט בעיניי, ואני הרגשתי את ליבי נמס מהמשפט הקצר אך המלא משמעות הזה.
אז הצמדתי את שפתיי לשפתיו, אך זאת לא הייתה נשיקת פיוס רכה ונעימה.
זאת הייתה נשיקת געגוע, כי כל היום לא הרגשתי את השפתיים האלו שלו. כל היום לא הרגשתי את הידיים שלו כרוכות סביב מותני, וזה מה שהן עשו באותו הרגע. כרכתי את ידיי סביב צווארו של רואי, בזמן שהוא שלח את הלשון הרטובה שלו לחקור את חלל פי, שרק חיכה לו. אך לפני שהלשון שלו הגיעה לפה שלי, לשוני נתקלה בה והן רקדו ריקוד אירוטי בין הפה שלי לפה שלו. העברתי את לשוני על שפתו התחתונה של רואי בהתגרות, בשטותיות, והוא רק הצמיד אותי אליו אפילו יותר.