חיים כפולים

פרק 50 - פרק אחרון

"אף אחד לא אמר שניכנע," היא אמרה. ידעתי שהיא לא מאמינה בזה.

"תעשי לי טובה," גלגלתי את עיניי בבוז. "את ראית את המבט של ניקו?"

"אז מה את רוצה לעשות?" היא וויתרה מראש על הניסיון לשכנע אותי שזה לא נכון. "לצאת לשם ולהרוג את כולם?"

"לא יודעת," נשפתי אוויר בתסכול. "אולי."

"את לא יכולה לעשות את זה," היא סיננה. "מצטערת מאוד להודיע לך – את רק נערה אחת."

"אז?" הנמכתי את קולי. "אני אחת עם כוחות שווים לכוחות שלהם."

"הם מאות!" היא צעקה, דבר שגרם לכמה ראשים להסתובב.

הכיתי את זרועה. "אני לא מוכנה לוותר!"

"את עקשנית מדי." היא נשפה אוויר.

"זה הבית שלי, ואני לא מתכוונת לראות אותו מתמלא בקסטורים." בחילה עלתה בי רק מעצם המחשבה על כך. "אני לא יודעת מה עובר על ניקו, אבל אני שמחה שזה לא עובר גם עליי. אני הולכת למחנה שלהם."

"את לא יודעת איפה הוא," היא טענה.

"ובשביל מה את חושבת שאני מדברת איתך?" שאלתי.

הדם אזל מפניה ועיניה נעצמו. "אין סיכוי."

"אני אמצא אותו איתך או בלעדייך," אמרתי והכרחתי אותה להסתכל בעיניי. "אני אסתובב בחוץ במשך שעות עד שאמצא אותו, אבל לא אוותר. את יודעת שזה נכון."

היא נאנחה. "זה מסוכן מדי."

"מה כבר יכול לקרות?" שאלתי.

"אה, לא יודעת," היא העמידה פני חושבת למספר שניות. "תמותי?"

"כן, כי אם ניקו ייכנע לקסטור אנחנו נישאר בחיים," אמרתי בבוז. "תעשי לי טובה."

"אני כל כך שונאת את ההיגיון שלך לפעמים," היא רטנה וכיווצה את עיניה. "אם ניקו יגלה שהלכת לשם הוא יהרוג אותך. ואז אותי. או להפך. זה לא משנה."

"הוא לא יגלה," הבטחתי ונשכתי את שפתי התחתונה. סוף סוף הצלחתי לשכנע אותה, עכשיו מגיע החלק הקשה.

היא נאנחה ופתחה שער. "אני לא יכולה לבוא איתך."

העברתי רגל אחת דרכו. "לא ציפיתי שתבואי."

"את מנסה לגרום לי לרגשות אשם בכוח?"

"לא." הנדתי בראשי. "זו האמת. תישארי כאן ותעזרי להם. הפעם זה ביני לבין קסטור."

"שכחת מהחיילים שלו," היא העירה.

"הם לא יתערבו," אמרתי. לא ידעתי איך, אבל הייתי בטוחה במיליון אחוז שקסטור לא ייתן לחיילים שלו להתערב בקרב האחרון בינינו.

"זה מטורף לגמרי," היא מלמלה. "אולי תישארי וזהו?"

"אני מעדיפה למות לפני שקסטור משתלט על הממלכה," משכתי בכתפיי ועברתי בשער בלי לחכות לתשובה. ידעתי שאם אשאר שם עוד קצת ניקו יבוא ויאסור עליי ללכת.