חיים כפולים

פרק 49

"מה?" הוא צעק חזרה.

"מצאת את אדוארד?" התקדמתי לכיוונו בריצה קלה.

הוא הניד בראשו לשלילה. "מה זאת אומרת 'היא נעלמה'?"

"נעלמה, לא כאן, הייתה ואז לא. איך כבר אפשר להסביר את המילים 'היא נעלמה'?" נאנחתי. ניקו נלחם, אדוארד גם והשד יודע לאן שיילין נעלמה. הייתי צורחת, אבל אסור.

"השארת אותה לבד בחדר?" הוא שאל.

הנהנתי, מעט מפוחדת. "לאן אתה חושב שהיא יכלה ללכת?"

"אל תשאלי אותי." הוא הניד בראשו. "את בת דוד שלה."

"לעזאזל," מלמלתי, ואז נזכרתי במה שביקשתי ממנו לעשות לפני שלקחתי את שיילין לארמון. "מה עם התינוק?"

הוא השפיל את מבטו והניד בראשו.

גוש חנק את גרוני. לעזאזל, אפילו תינוק אני לא מצליחה להציל?

"תלכי לחפש את שיילין, אני אלך לחפש את אדוארד," ג'ונתן אמר. "בעוד חצי שעה נחזור לכאן, בסדר?"

בלעתי את הגוש והנהנתי. אין טעם לבכות באמצע מלחמה. "תברר גם מה עם ניקו."

הוא הניף את ידו וטפח בהיסוס על גבי. "אל תדאגי, הוד מעלתך."

פתחתי את פי כדי להגיד שהזכות היחידה שנותרה לי היא לדאוג, אבל אז נזכרתי שהוא איבד את אחותו התאומה והשתתקתי. אין לי זכות להתלונן על זה שאחי הגדול נלחם על הממלכה בזמן שאחותו של ג'ונתן איבדה את החיים שלה בשביל אותה מטרה.

ניסיתי להעלות חיוך על שפתיי, אך לא הצלחתי. "תודה."

ג'ונתן הניף את ידו בהצדעה משונה ורץ אל מחוץ לשערים.

הדבר הראשון שהייתי צריכה לחשוב עליו היה לאן שיילין הייתה יכולה ללכת, וזה מה שעשיתי.

שדה הקרב, הבית של וויליאם - זהו. אין עוד מקומות שאני יודעת שהיא עלולה להיות בהם.

מסתבר שאני לא מכירה את בת דוד שלי טוב כמו שחשבתי.

ג'ונתן כבר יצא לשדה הקרב, ולי לא היה מושג איפה וויליאם גר, אז הבנתי שאני די... חסרת תועלת.

שנאתי את ההרגשה הזו.

חשבתי שאולי כדאי שאשב ואחכה לה, אבל שללתי את האפשרות הזו במהירות. ישיבה בחוסר מעש מובילה למחשבות, וכרגע, עם כל המוות מסביב, מחשבות יובילו לבכי. אין זמן לזה, לא עכשיו.

לא הייתה ברירה, הייתי חייבת לצאת להילחם.

-

מעולם לא תיארתי לעצמי שיגיע זמן בו הממלכה שלי תיראה כמו שהיא נראית עכשיו. רוב הבתים בערו, חלונות הראווה של החנויות נופצו ואת הכל אפף עשן סמיך שהקשה על החיילים לראות ולנשום. הם השמידו את הבית שלי.