חיים כפולים

פרק 47

"סליחה," חייל מלמל לאחר שנתקל בי. "הוד מעלתך, הרחובות שקטים."

"תעמדו על המשמר," ניקו ציווה. "השקט לא יישאר להרבה זמן. העם מוגן?"

"כמה שאפשר," החייל אישר.

"משוחרר," ניקו אמר.

החייל הצדיע ורץ אל מחוץ לארמון.

"אולי נעביר אותן למימד האנושי?" צ'ארלי שאל.

"אני כאן, אתם יודעים," אמרתי ברוגז ושילבתי את ידיי. "ואני לא מתכוונת לזוז לשום מקום."

"כן, את כן," ניקו אמר בחומרה. "את לא תכנסי למלחמה עד שלא נדע בוודאות שצריכים אותך."

"אתה מוזמן לשבת בחדר סגור ומוגן אם זה מה שיקל עלייך," התעקשתי. "אני נלחמת."

ניקו נאנח. "אין לי זמן להתווכח איתך."

"אז תן לי להילחם."

הוא העביר מבט מיוסר ביני לבין ג'ונתן וידעתי שמלחמה מתחוללת בתוך ראשו. מצד אחד – אני אחותו הקטנה, הנסיכה של הממלכה, ואם יקרה לי משהו זה יהיה, לפחות מבחינתו, אסון, אך מצד שני – יש לי כוחות שלאף אחד אחר אין וחרב שמסוגלת להילחם בכוחות עצמה. אומנם יש הגבלה בכמות הפעמים בה החרב תעבוד, אך כרגע יש מספיק אבנים כדי להרוג לפחות עשרים קסטורים.

"נו?" שאלתי. "אין זמן למחשבות ואני דיי בטוחה ששיילין כבר בחוץ."

"היא לא," ניקו אמר לי. "לא ראיתי אותה יוצאת."

"זו לא הנקודה." שילבתי את ידיי ונאנחתי.

"בסדר," הוא רטן. "אני מסכים לך להצטרף ללחימה, כל עוד תבטיחי להשתדל להתרחק מקו האש."

"אני מבטיחה," אמרתי ואז הוספתי בלחש, "לגרום לך לחשוב שאני משתדלת להתרחק מקו האש."

"מה?" ניקו שאל, מבט חושד בעיניו.

"כלום." הנדתי בראשי. "ללכת לקרוא לשיילין?"

ניקו הנהן והסתובב אל ג'ונתן. "תדאג שהחומה מבוצרת אבל אל תיתן לחיילים לצאת מגבולות הארמון. כרגע אנחנו המקום המרכזי ו – "

יותר מזה לא שמעתי מפני שנעלמתי בשער לחדרה של שיילין.

מצאתי אותה עומדת מול המראה ואוספת את שיערה לקוקו הדוק. "סלינה," היא אמרה בטון מרוגש בלי להסתובב אליי. "המלחמה מתחילה."

"חדת אבחנה," ציינתי בטון עוקצני. "ניקו מבקש שנרד למטה ונצטרף."

"באמת?" ראיתי שהיא מרימה גבה דרך המראה.

"אולי הייתי צריכה לשכנע אותו קצת," הודיתי. "אבל בסופו של דבר הוא אמר שנרד למטה."

"מספיק טוב בשבילי," היא הסתובבה אליי וחייכה חיוך מתוח. "את הולכת לקרוא לאדוארד?"