Come Rest Your Bones Next to Me [מתורגם]

~~~

שלוםשלום  
לפני שנתחיל אני רוצה להודות מלא לזואי ( @dhoc456 ) שעזרה לי ככ הרבה עם הכתיבה ולנט ( @_mysterious_name_ ) שהייתה קוראת בטא והגיבה לי לייב תגובות מדהימות מאוד
אלסו תודה לשאר חברותיי שהסכימו לקרוא קטעים שונים, כולכם עזרתם מלא 3>
-----------------------------------------

גופה חיוורת נחה תחת הגלים. האגם עטף את הנער במים, אשר כיסיו מלאים אבנים.

16/12/1959
"זה היה אבא שלו," טוד בכה, הדמעות צורבות בגרונו. הכל כאב. "אבא שלו עשה את זה!"

הוא הרגיש כאילו נורה.

"לא!" פיטס קרא, אוחז בצידו השמאלי של טוד, נאבק להשאיר אותו במקומו.
"הוא לא היה עוזב אותנו! הוא לא היה- אבא- אבא שלו הי- א- אבא שלו עשה את זה! אבא שלו הרג אותו!"
"אתה לא יכול להסביר את זה, טוד,"

הוא יכל להרגיש ידיים של מישהו - נוקס, אולי? - מושכות אותו למטה, אבל טוד צלח, נמשך מהאחיזה שלו ושל צ'ארלי, רץ הרחק מהם. ממקום כלשהו מאחור הוא היה מודע לחבריו הנעמדים גם כן, מוכנים לעקוב אחריו.

צ'ארלי ציווה משהו, אבל טוד לא יכל להקשיב. הכל בער, וכאב משתק פעם בגופו.

זה היה כאילו צפה בעצמו מרחוק - ממסך טלוויזיה, אולי - כשהוא נפל אל תוך השלג, והתגלגל, ורץ, ונפל והתגלגל וצרח ונפל והתגלגל ורץ.

והכל החשיך.

הוא זכר שהיה על המזח, רק עומד שם, בקושי זז. דמעות שקטות נפלו על פניו, שעכשיו היו חיוורות, ושפתיו היו כחולות מקור.

15/12/1959
התיאטרון היה חם מדי ויותר מדי אנשים הצטופפו בו אחרי השעה הראשונה של המחזה, אבל בפעם הראשונה, לטוד לא היה אכפת.

ניל נראה מלאכי - אלוהי - תחת אורות הבמה שכוונו ממש עליו. זה היה מטופש, וטוד היה מודע לכך, אבל הוא לחש את השורות של ניל ביחד איתו, מקווה שזה יעזור לו.
זה לא עזר.
ברור שלא, כי ניל לא היה צריך עזרה.

הוא אהב אותו. באמת אהב, אהבה שמרגישה כאילו איש לא הרגיש ככה לפני, אהבה שמרגישה כאילו כל הסיפורים, והפואמות, והסונטות, כולם נכתבו על שניהם.

הוא תכנן - מה יגיד לניל אחרי המופע, איך ישאל אם הוא יכול לנשק אותו - הכל לפני שניל עלה על הבמה. אז מוחו של טוד כמו נכבה, עיניו עוקבות אחרי התנועות של חברו, מצלמות את האושר הצרוף על פניו.

הוא כמעט רץ אחרי ניל כשנהר האנשים יצא מדלתות התיאטרון, ניל בניהם, נגרר מאחורי אביו.
"ניל," טוד קרא, מנסה להגיע אליו. "זה היה נהדר! ניל!"

"אנחנו עושים מסיבה!" נוקס ניסה גם כן, וניל הסתובב אליהם.
"זה חסר טעם," הוא אמר. זה חסר טעם.

קולו היה עצוב, וטוד ידע שזה נגמר.
אולי הסיפורים שנכתבו עליהם היו טרגדיות.

03/01/1960
"צ'ארלי," טוד לחש לתוך הטלפון, גופו שעון על הקיר הצבוע צבע שמנת בסלון הבית של הוריו.