The Blue Rose

1

ערפל כבד מגיע מההרים הצפוניים, ומכסה את שמי העיירה בצבע אפור דהוי ומאובק. טיפות הגשם הדקות של תחילת החורף זולגות על בתי העץ הרעועים, חודרות אל תוך עליות הגג ומטפטפות במקצב קבוע אל תוך דליי פח חלודים. רחובותיה של העיירה רוזט תמיד המו אדם, אך בבוקר זה הן ריקות מכל נפש חיה. אני חולף על פני הרחוב הראשי, סוקר את הבתים. התריסים מוגפים. הדלתות נעולות. החדרים דוממים. בכל זאת אני מצליח להרגיש בעיניהם המבוהלות של מספר תושבים עוקבות אחריי, מלוות אותי לאורך הרחוב. אני פונה אל שביל העפר שמוביל אל היער, ומשפשף בחוזקה את ידיי שהכחילו מקור. מאז שפרצה השריפה כמעט ואיש לא העז להיכנס אל היער, ומי שכן העז מעולם לא חזר. והנה אני, עושה זאת בפעם הראשונה, בתקווה שאחזור. אני חולף על פני העצים העבותים, מביט על ההרס שהשאירה השריפה. העצים שחורים ומדיפים ריח עשן כבד. האדמה מלאה עפר וקוצים. ריח של מוות באוויר. אני מביט אל האופק לעומק היער. באזור זה הלהבות עוד משתוללות. עוד ממבט חטוף אל עבר האזור אני מבין שיש סיכוי שלא אצא משם חי. אני בולע את הרוק. "אין לך ברירה מייק, אם אתה רוצה לשרוד, אתה חייב להמשיך.." אני ממלמל לעצמי, ורץ לעומק היער, אל תוך הלהבות..

אני מתעורר בשעת הדמדומים באזור לא ידוע של היער. הידיים שלי מלאות כוויות, מלאות חבלות ,מלאות צלקות. " מה.. מה קרה לי?" אני ממלמל, ומעביר יד על ראשי החבוט. אבל אף אחד לא עונה. כמובן. אין פה אף אחד מלבדי. כנראה שכשברחתי מהעיירה לא הכנתי את עצמי לבדידות שמצפה לי. אני מביט על השמיים. השמש לאט לאט שוקעת, נעלמת לה לאיטה. אני מתיישב ליד עץ אלון גדול, מכווץ את העיניים, וחושב. פשוט חושב. "תחשוב עליי בכל ערב שתראה את השקיעה" אמרה לי אמא דקות ספורות לפני שעזבתי, "רק ככה תזכור אותי." השעה עוד הייתה מוקדמת, והרחוב דמם. אני הבטתי בה לרגע, ולאחר מכן התיישבתי על כיסא. "מתי אני אוכל לחזור?" שאלתי, מחכה לתשובה. היא לא ענתה. "לחזור..לאן?" היא שאלה לפתע. "לכאן, לבית." עניתי. פניה של אמא לפתע החווירו . "אתה.. אתה לא תוכל לחזור לכאן יותר מייק, כל עוד הם יראו אותך כאן בעיירה, הם לא יהססו להרוג אותך." נעמדתי בעצבנות. "אבל אמא, למה לעזאזל הם חושבים שאני זה שגרם לשריפה?" היא ליטפה את ראשי, וסימנה לי לשבת חזרה. גררתי את הכיסא והתיישבתי. "אני לא יודעת. אבל מה שמשנה הוא שכאן לא תהיה בטוח. הכנתי לך תיק עם דברים שיעזרו לך בדרך" היא הניחה תיק קטן וכחול מקטיפה על השולחן. "עכשיו תלך. עוד מעט כולם יתעוררו. זה הזמן שלך לברוח". הצצתי מהחלון. "אה, ועוד משהו. כשתגמור לחצות את היער לכיוון מערב תגיע לכפר קטן. שם תחפש מקום לישון. מובן?" היא נהייתה עוד יותר רצינית לרגע. "מובן." לקחתי את התיק הכחול בידי האחת, ובידי השנייה חיבקתי אותה. "מייק.." היא לחשה לי "שמור על עצמך, בשבילי.." הנהנתי, פתחתי את הדלת חרישית, ופשוט התחלתי ללכת.

אני צועד ביער, אוחז בתיק הכחול, לא מרפה. אזור זה של היער שונה לחלוטין. הוא מלא בצמחייה ירוקה, חיות בר, שוקק חיים. אני חוצה את היער לכיוון מערב, עד שהכפר נגלה לעיניי. הכפר חשוך כמעט בכולו, מלבד מספר פנסי רחוב. אני מביט על הכפר. כולו מוקף בצריפים קטנים ועלובים, מלבד אחוזה גדולה העומדת בקצה הכפר, הגובלת ביער. "אתה לא מתקרב לשם." אני ממלמל לעצמי ,"בשום פנים ואופן מייק." האחוזה נראית אפופה בסכנות, בפחדים, במסתורין. אבל משהו בה מושך אותי אליה. אולי זאת הסקרנות שלי, ואולי האומץ. אני קרב אל האחוזה. עם התקרבותי אליה השמיים מחשיכים יותר. נהיה קר יותר. אני מפחד יותר. אבל.. נמשך יותר.

אני עומד במרחק כמה מטרים מהאחוזה. מסתובב במעגלים, מריץ בראשי רעיונות. "שלום, אני מייקל בלו, בן שש עשרה. אני גר ברוזט, שם במזרח. יותר נכון גרתי. באותו היום שנולדתי פרצה שריפה גדולה ביער, והרגה יותר ממאה תושבים. מאז אני מתחבא, מחליף זהויות. ועכשיו.. עכשיו אני בורח על מנת להציל את חיי. אפשר לישון פה הלילה?" אני מגחך לעצמי. מי יסכים לארח מישהו עם סיפור כזה? טוב, אין לי ברירה. אני חייב לנסות. אני קרב אל האחוזה, ונכנס אל הגן רחב הידיים המקיף אותה. אני צועד לכיוון הדלת, ודופק בגסות. הדלת נפתחת. מאחוריה עומדת אישה, שנראית לכל היותר מבוגרת ממני בעשר שנים. פרצופה חיוור, ושיערה שחור. היא נראית שונה. לא כמו אף אחת שראיתי בחיי. יותר.. מסתורית.

"שלוםאני מייקל בל.." –"אני יודעת מי אתה" היא קוטעת אותי. "עכשיו,היכנס." היא אומרת, ומחייכת חיוך מסתורי..