מתעוררים לתוך מציאות כואבת
איך כבר עברו להם שישה חודשים
מקרי זוועות, אנשים שבורים לחתיכות
זוהי מציאות? ככה אנחנו צריכים לחיות?
רצים מפה לשם, לא מבינים,
זה הכה בנו כמו אגרוף לפנים,
אנחנו כאן נמצאים שבורים
והצלקת שם מסתתרת לה בפנים
רוצָה להתרפא, אבל נתקלת במכשולים,
הבכי הזה, בכי התמרורים
לא, אין לו מעצורים..
זה שובר ומרסק
זה גורם לכולנו להתפרק
האמא שאיבדה את בנה
מנסה להשאר חזקה
היא הייתה שם, וזכרה
איך בנה הלך לשם
כדי להגן עליה ועל משפחתה
היא עצובה, כאובה
אבל יודעת שעשה זאת בגבורה
ואני רק מחכה
ליום שאחרי
ליום שנוכל להגיד
ניצחנו את הרוע
ניצחנו את הסבל
הנה אנחנו כבר לא באבל
מחכה ליום שאחרי
שלא תהיה אנטישמיות בעולם
ולא נחיה בפחד על עצם היותנו יהודים
שיפסיקו להגיד שאנחנו אשמים
שיבינו שאנחנו רק נלחמים
כדי להגן על ארצנו
וביום שאחרי
נחגוג ונשמח
נוכל להתנהג כרגיל
שהיום יהפוך לשגרה
ונהיה שוב משפחה אחת גדולה
