בן סובק (1)

פרק 2

מים געשו סביבי, הבנתי מאוחר מידי שהיתי צריך להביא איתי את כל הנום העשרים ואחד שיעזרו לי. ראיתי עיניים צהובות, זוהרות, גדולות כמו הראש שלי, ראיתי נצנוץ של תכשיט זהב על הצוואר המסיבי. ואז נפערו לסתות מפלצתיות - רכסים של שיניים עקומות ומרחב של לוע ורוד, רחב מספיק כדי לבלוע משאית אשפה.
ואז היצור בלע את כולי.
תערו לעצמכם להיות הפוכים בתוך שקית אשפה ענקית וחלקלקה ללא אוויר עטוף ריר מצחין. ככה היה בבטן של המפלצת, היה חם ומסריח.
לרגע הייתי המום מכדי לעשות משהו. לא יכולתי להאמין שאני עדיין בחיים. עם הפה של התנין היה קצת יותר קטן הוא היה נוגס ואוכל מחצית ממני. מה שקרה, הוא בלע אותי במנת קרטר בגודל יחידה, כפי המצופה האוכל צריך להתעכל לאט.
איזה מזל, נכון?
המפלצת החלה להתפתל, לא משנה מה עשתה זה הקשה לחשוב. עצרתי את נשימתי בידיעה שזה עשוי להיות הרגע האחרון שלי. עדיין היה לי את החרב והשרביט שלי, אבל לא יכולתי להשתמש בהם, זרועותיי היו מוצמדות לצידי גופי. לא יכולתי להגיע לכל הדברים שבתרמיל שלי.
אם יכולתי לחשוב על הירוגליף מתאים ולומר אותו בקול, נותרה תשובה אחת: מילה של כוח.
בתאוריה: פיתרון נהדר
בפועל: אני לא כל כך טוב במילות כוח גם במצבים טובים. נחנק בתוך הוושט המסריח של זוחל גדול, לא ממש עוזר להתמקד.
אתה יכול לעשות את זה אמרתי לעצמי.
אחרי כל ההרפתקאות המסוכנות שהיו לי, אני לא יכול למות ככה. סידי תהיה הרוסה. ואז, ברגע שהיא תתגבר על הצער שלה, היא תאתר את הנשמה שלי בחיים שלאחר המוות המצרי ותקניט אותי ללא הרף על כמה טיפש הייתי.
הראות שלי שרפו. התחלתי לעבד את הכרתי. בחרתי מילת כוח, זימנתי את כל הריכוז והכוח שהיו לי, והתכוננתי לומר אותה בקול.
פתאום המפלצת זינקה כלפי מעלה. היא שאגה, מה שהיה ממש מוזר לשמוע את זה מבפנים. גרונו התכווץ סביבי ונסחטתי החוצה כמו משחת שיניים מתוך שפופרת. אני נפלטתי מתוך פיו של היצור ונורתי אל עשב הביצה.
כשלתי סביבי, חצי עיוור, מתנשף ומכוסה מיץ מעיים של תנין, שהדיף ריח של דגי טנק מזוהמים, בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים.
התנין נעלם, אבל במרחק כמה מטרים ממני עמד בעשב הביצה נער בגיל העשרה בג'ינס וטי - שיירט כתום דהוי שעליו היה כתוב 'מחנה', את השאר לא הצלחתי לקרוא. הוא נראה קצת יותר גדול ממני - בן שבע - עשרה - עם שיער שחור פרוע ועיניים ירוקות - ים. מה שבאמת תפס את תשומת ליבי היתה החרב שלו - להב ישר בצורת עלה, זוהרת באור ברונזה קלוש.
אני באמת לא בטוח מי היה איתנו יותר מופתע.
לרגע נער - המחנה רק בהה בי. הוא ציין במבטו את הח'ופש והשרביט שלי, והיתה לי הרגשה שהוא ממש ראה אותם כפי שהם. לבני אדם רגילים יש בדרך כלל בעיה לראות קסם, המוח שלהם לא יכול לפרש את זהן, למשל, הם יכולים להסתכל על החרב שלי ולראות מחבט בייסבול או מקל הליכה.
אבל הילד הזה...הוא היה שונה. הנחתי שהוא חייב להיות חרטום. הבעיה היתה שפגשתי כבר את רוב החרטומים בנומים שבצפון אמריקה, ומעולם לא ראיתי את הבחור הזה. אף פעם לא ראיתי חרב כמו שלו. כל דבר בו היה...לא מיצרי.
"התנין" אמרתי, בניסיון לשמור על קול רגוע. "לאן הוא הלך?"
נער - המחנה קימט את מצחו. "בבקשה."
"מה?"
"אני תקעתי בתנין את החרב שלי מאחור." הוא חיקה את הפעולה עם החרב שלו. "זו הסיבה למה הוא הקיא אותך. אז על לא דבר, מה עשית שם?"
אני מודע שלא הייתי במצב רוח טוב. אני הסרחתי מהתנין. אני נפגעתי, ו...כן הייתי קצת נבוך: קרטר קיין האדיר, ראש הבית בברוקלין, היה פליטת פה של תנין כמו כדור פרווה כדול.
"אני נח," התזתי. "מה אתה חושב שאני עושה? ועכשיו, מי אתה, ולמה אתה נלחם במפלצת שלי?"
"המפלצת שלך?" הבחור צעד בכבדות לכיווני. הוא לא נראה כמו משהו מעורר בעיה עם כל הבוץ עליו. "תקשיב, בנאדם, אני לא יודע מי אתה, אבל התנין כבר עשה טרור בלונג - איילנד במשך שבועות. אני לוקח את קצת אישי, זה כמו המגרש הביתי שלי. לפני כמה ימים התנין אכל לנו פגסוס אחד."
טלטלה עלתה במעלה עמוד השידרה שלי כמו זרם חשמל. "אמרת פגסוס?"
הוא לא ענה על השאלה. "האם זאת המפלצת שלך או לא?"
"אני לא הבעלים שלו!" נהמתי. "אני מנסה לעצור אותו! עכשיו, לאן -"
"התנין הלך לשם." הוא הצביע בחרבו לכיוון דרום. " אני התכוונתי להמשיך אחריו, אבל אתה הפתעת אותי."
הוא העמיד אותי, מה שהיה מביך כי הוא היה גבוה ממני. אני עדיין לא הצלחתי לקרוא את הכיתוב על חולצת הטריקו שלו, פרט למילה מחנה. סביב צווארו היתה תלויה רצועת עור עם כמה חרוזי חמר צבעוניים, כמו פרויקט אומנויות ומלאכות של ילד. הוא לא נשא תיק של חרטום או שרביט. אולי הוא שמר אותם בדואת? או שאולי הוא רק בן תמותה הזוי שמצא בטעות חרב קסומה וחשב שהוא היה גיבור. שרידים עתיקים באמת יכולים לשבש את המוח שלך.
לבסוף הניד בראשו. "אני מוותר. בנו של ארס? אתה חייב להיות חצוי, אבל מה קרה לחרב שלך? היא עקומה לגמרי."
ההלם שלי הפך במהירות לכעס. "זה אמור להיות מעוקל. זה ח'ופש."
אבל אני לא חשבתי על החרב.
נער - המחנה רק קרא לי חצוי עכשיו? אולי לא שמעתי אותו טוב. אולי הוא התכוון למשהו אחר. אבל האבא שלי אפריקאי - אמריקאי. אמא שלי הייתה לבנה. אז חצוי לא היתה מילה שאני אוהב.
"רק לצאת מכאן" אמרתי, חורק שיניים. "יש לי תנין לתפוס."
אחי, אני צריך לתפוס את התנין." הוא התעקש. "בפעם האחרונה שניסית, הוא אכל אותך. זוכר?"
אצבעותיי התהדקו סביב ניצב החרב שלי. "הכל היה תחת שליטה. אני עמדתי לזמן אגרוף -"
על מה שבא אחר כך, אני לוקח אחריות מלאה.
אני לא התכוונתי לזה. בכנות. אבל אני כעסתי. וכמו שאולי ציינתי, אני לא תמיד טוב בזימון מילות כוח. בזמן שאני הייתי בבטנו של התנין, כבר התכוננתי לזמן את אגרוף הורוס: אגרוף ענקית זוהרת כחולה שיכול לכתוש דלתות, קירות ופחות או יותר כל דבר אחר שעומד בדרך שלך. התכנית שלי הייתה לאגרף את דרכי החוצה מהמפלצת. קיצוני, כן, אבל אני מקווה שיעיל.
אני מניח שהכישוף עדיין היה בראש שלי, מוכן לפעולה כמו אקדח טעון. מול נער - המחנה, הייתי עצבני, אם לא ציינו גם המום ומבולבל; ולכן כאשר התכוונתי לומר את המילה אגרוף באנגלית, זה יצא לי במצרית עתיקה במקום: ח'פה.
כזה הירוגליף פשוט: לא היית חושב שהוא יכול לגרום לכל כך הרבה צרות.
ברגע שאמרתי את המילה, סמל התלקח בינינו. אגרוף ענק בגודל של מדיח כלים הבליח והעיף את נער - המחנה למחוז הבא.
אני אומר ממש העפתי אותו מחוץ לנעליו. הוא זינק מהנהר בקול סאק - פלופ! והדבר האחרון שראיתי היה רגליו היחפות עפות במהירות. הוא עף אחורה ונעלם מהעין.
לא, אני לא הרגשתי טוב עם זה. ובכן... טוב אולי טיפה. אבל אני גם הרגשתי מושפל. גם אם הבחור אידיוט, חרטומים לא אמורים להפוך ילדים לשקי חבטות עם אגרוף הורוס.
"אוי, נהדר." הכאתי את עצמי על המצח.
התחלתי ללכת במים על פני הביצה, חששתי שאני באמת הרגתי את הבחור. "בנאדם, אני מצטער!" צעקתי, בתקווה שהוא יכול לשמוע אותי. "אתה-?"
הגל הגיע משום מקום.
קיר של מים בגובה עשרים רגל פגע בי ודחף אותי בחזרה לתוך הנהר. התרוממתי יורק, היה לי טעם נורא של מזון דגים בפה שלי. אני שפשפתי את עיניי כדי להוציא את העיסה שנכנסה פנימה, בדיוק בזמן כדי לראות את ילד - המחנה קופץ אליי בסגנון הנינג'ה, חרבו מונפת.
הרמתי את הח'ופש שלי כדי להסית את המכה. אני רק הצלחתי לשמור שלא יבקעו את הראש שלי לשניים, אבל נער - המחנה היה חזק ומהיר. כשהתגלגלתי לאחור, הוא הכה שוב ושוב. בכל פעם הצלחתי להדוף, אבל ידעתי שזה לא כוחות. הלהב שלו היה קל יותר ומהיר יותר, ו...כן, אני מודה - הוא היה סייף טוב יותר.
רציתי להגיד שעשיתי טעות. אני לא באמת אויבו. אבל אני הייתי צריך את כל הריכוז שלי רק כדי לשמור שלא אפרס באמצע.
לנער - המחנה, לעומת זאת, לא היתה שום בעיה.
"עכשיו אני מבין את זה," הוא אמר. "אתה סוג של מפלצת."
קלאנג! חרבותינו הצטלצלו והתנודדתי לאחור.
הצלחתי להגיד, "אני לא מפלצת."
כדי להכות את הבחור הזה, הייתי צריך יותר מאשר חרב. הבעיה הייתה שאני לא רציתי לפגוע בו. למרות העובדה שהוא ניסה להפוך אותי לכריך ברביקיו בטעם - קיין, אני עדיין חשתי רע בגלל שהתחלתי את הקרב.
הוא הניף שוב, ולא היתה לי ברירה. השתמשתי בשרביט שלי הפעם, מושך את הלהב שלו בכיפוף של שנהב ופרץ של קסם נורה ישר על זרועו. באוויר בנינו הבזיק ורשרש. נער - המחנה מעד אחורה. ניצוצות כחולים של כישוף צצו סביבו, כאילו הכישוף שלי לא ידע בדיוק מה לעשות איתו. מי היה הנער הזה?