הביצה

"קום!"
"קום!"
"קום כבר!"
"קום עכשיו!"
"עכשיו תקום!"

עיניך נפתחו להרמוניית הקולות הצווחניים, אך לא ראית דבר. שום דבר לא היה סביבך. בדקת בשנית אם עיניך פתוחות, משום שהכל היה חשוך. אולי זה היה חשוך, הרי לא באמת ידעת מה אתה רואה סביבך – מלבד שזה היה ריק מהכל.

לאט לאט התרוממת משכיבה, מנסה בכל זאת להבין מה קורה. אך כיצד אדם יוכל לדעת היכן הוא היום, כשאינו יודע מאיפה הגיע? למה הגיע? מתי הגיע? איך הגיע?

נשמותייך יתחילו להאיץ כי תבין שאינך זוכר דבר מלבד הבזק אור חזק. לא זכרת איך קוראים לך. לא זכרת מה קרה. לא זכרת אפילו איך אתה נראה. אבל גם לא ידעת איך אתה מרגיש. למעשה, לא הרגשת דבר, מלבד תהייה תהומית ופחד מתעצם וגדל. ואז הבנת שאינך מרגיש גם דבר פיזי. לא הרגשת את מגע ידיך על גופך ולא הרגשת אף נשימה העוברת בריאותיך. ניסית לבדוק אם כל זה אמיתי אז הבטת בידיך... ולא ראית אותן. למעשה, לא ראית אף חלק מגופך, כאילו כלל לא נמצאת שם.

היית מוקף בכלום. היית כלום. חשבת על זה רגע - מה זה בעצם כלום?

"אדון!"
"תפסיק לחשוב!"
"כאן אסור לחשוב!"

הקולות חזרו. ליבך החסיר פעימה וזינקת על רגלייך בבת אחת ובצרחה גדולה. כמעט מעדת אחורה מהמהירות בה קמת.

"אאוץ, אל תצעק!"
"כאן אסור לצעוק!"
"לא לצעוק!"

פתחת שוב את עיניך בזהירות, עדיין מכווץ ומעוות מהבהלה. נשמת באופן כבד והרגשת כאילו ליבך דוהר תחת כלוב צלעותיך. הפעם כן ראית משהו. זה היה מעורפל ולא מוחשי. אבל בכל זאת בראש שלך זה נראה דבר כמעט הגיוני. ידעת שמה שזה לא היה, זה יוכל לעזור ולהסביר לך מה קרה.

כמעט ללא הצלחה, הסדרת את נשימתך. "איפה אני?" שאלת בקושי.

"בקרוב תגלה." אחת מהן ענתה בקול גבוה וצווחני.

"קודם כל, נציג את עצמנו." השניה ענתה והן נעלמו.

"אני אבן קטנה!" משמאלך אחת מהן הופיעה, הפעם באופן מעט יותר מוחשי. היא בהחלט היתה לבנה, אף כי היתה כלום, לכן האמנת שהיא אבן.

"ואני אבן גדולה!" השנייה הופיעה מימינך. היא באמת היתה מעט יותר רחבה.

"אנחנו השומרות של המקום, והמדריכות שלך כל עוד אתה כאן." אמרו יחדיו ואז נעלמו בשנית, ולפתע הופיעו מולך. "ואנחנו - אבנים!"

מצמצת כמה פעמים. היתה אווירה של חלום. כן, אולי אתה חולם. כדי להיות בטוח, מעט מהוסס שאלת, "ומה... מה אני?"

"אתה מת!" הן אמרו ביחד, בטון מצחקק ומחויך יתר על המידה.

אך אתה לא הרגשת צחוק או רצון לחייך. לא הרגשת דבר עם הידיעה הזו, מלבד בלבול בשל הצורה האגבית שהן בישרו זאת. "אני מת?" שאלת.

זה היה מוזר, שלא הזדעזעת. כשהיית חי, חשבת שכשתמות זה יהיה הדבר הכי נורא בעולם. אבל איפשהו זה הרגיש... בסדר. רגיל אפילו.

הן הינהנו ביחד. הנחת שאם אתה מת, אין באמת טעם להכביר במילים. אתה כבר מת – אין טעם לכלום.

פתאום התחלת להיזכר מעט. תמונות קצרות הופיעו בראשך. "היתה... היתה משאית. והיא החליקה..."

"נכון מאוד, אבל תפסיק להיזכר!"
"כאן אסור להיזכר!"
"אסור לזכור!"

מעט נרתעת מהצווחות שלהן. הבקשות שלהן לא היו נראות הגיוניות, אך לא התווכחת. נשמת עמוקות. דמעות התחילו להתאסף מבעד עיניך. השפלת את ראשך. לא הרגשת עצוב, בכלל לא. אבל הבכי בכל זאת הגיע. היית מסוקרן, איך זה הגיוני לבכות כשאתה מת?

"אל תרגיש רע, כולם מתים בסוף." אבן קטנה אמרה.
"ואל תבכה, כאן אסור לבכות!" אבן גדולה הוסיפה.
"אסור לבכות!"

הבכי נעלם בבת אחת. הרמת את ראשך. לא היה כלום. היה ריק. הסתכלת באיטיות על הכלום שמסביב. זה היה רק אתה והאבנים.

"מה זה המקום הזה?" לקחת נשימה עמוקה. "אני בעולם הבא?"

"פחות." אבן קטנה אמרה.
"או יותר!" אבן גדולה הוסיפה.

כיווצת את גבותייך. "אתן... אתן אלוהים?" שאלת, אף כי עד עכשיו הן לא באמת ענו על אף שאלה. או שהן ענו, ואתה חד משמעית לא הבנת אותן. אבל הן אבנים – מדוע שתבין אותן? בחיים שלך לאבנים לא היתה משמעות, זה היה סתם גוש של... לא ידעת אפילו ממה אבנים עשויות. אבל זה בסדר, כי רוב האנשים לא חושבים ממה אבן עשויה עד שהוא פוגש אחת.

"לא, אנחנו לא אלוהים."
"אנחנו השליחות של אלוהים."
"והוא – "
" - או היא,"
"רוצים שאנחנו נדבר איתך."
"עכשיו שב!"

ישבת מבלי להתווכח. מבלי אפילו לחשוב על זה, כאילו איזה כוח אחר הכריח וגרם לך להתיישב.

אבן קטנה התקדמה והחלה להסביר מה קרה. "אתה מתת בתאונת דרכים! היית בדרכך הביתה, ובום קטלני ביותר! החובשים עשו כמיטב יכולתם, אך נכשלו. העצמות שלך היו מרוסקות, היה עדיף כבר שתמות!"

אבן גדולה החליפה אותה. "היית בן אדם... שטחי. לא מעניין במיוחד. אפשר לומר שלא עשית כמיטב יכולתך. הילדים שלך בכל זאת יזכרו אותך כאבא טוב, למרות שהם עוד קטנטנים. אשתך תבכה מבחוץ, אך תרגיש הקלה! היא מעולם לא אהבה אותך באמת."

"אה..." אמרת, מעט מבואס. עכשיו נזכרת מה קרה. מעולם לא הסתכלת על עצמך ככה. "ו.. ומה עומד לקרות איתי עכשיו? אני הולך לגהינום?"

"לא ולא! אתה נולד מחדש!" אמרו יחד בצהלה. "בוא אחרינו!"

קמת בזהירות והתחלת ללכת אחריהן בשממה. הבודהיסטים צדקו, גלגול נשמות זה דבר אמיתי.

"לאן אנחנו הולכים?" שאלת אותן תוך כדי.

"לשום מקום!" אבן קטנה הודיע. משכת בכתפיך.

"אם אני נולד מחדש, אפשר לדעת איך זה עובד?" נכנעת לסקרנות שבערה בך. "אני פשוט נולד מחדש בתור תינוק, וכל החוויות שלי וההישגים שלי... לא ישנו כלום?"

"לא בדיוק." אבן גדולה ענתה. "עמוק בפנים, כל הנסיון מחייך הקודמים נמצא! אתה פשוט לא זוכר אותם כרגע."
"כי כאן אסור לזכור!"
"אסור להיזכר!"
"לא ולא!"

הן הפסיקו ללכת, ונעמדו בשני צדדיך. "הנשמה שלך מכילה המון המון."
"מוח אנושי זה רק חלק קטן קטן." אבן קטנה הסבירה.
אבן גדולה המשיכה, "במשך ארבעים ושמונה השנים האחרונות היית אדם."
"ואם היינו כאן מספיק זמן, היית מתחיל להיזכר בהכל!" אמרה אבן קטנה.
"אבל כאן אסור להיזכר!"

פערת את עיניך כשההבנה הכתה בך כמו מכת ברק. "רגע, כמה פעמים נולדתי מחדש בעצם?!"

"המון."
"המון."
"ה מ ו ן!"
"ולהמון חיים שונים!"
"הפעם תהיה... איכרה סינית!"
"משנת 540 לפני הספירה!"

"רגע, מה?" לא האמנת למשמע אוזניך והסתכלת על האבנים בזעזוע. "אתן שולחות אותי אחורה בזמן?"

"זה לא אנחנו, זה הוא!" אבן גדולה הצביעה למעלה.
"או היא!" אבן קטנה הצביעה גם כן.

הסתכלת לשם ולא ראית כלום.

"מלבד זאת, מה זה זמן?"
"אין דבר כזה זמן!"
"זה קיים רק ביקום שלך."
"אבל זה לא קיים כאן!"

"אבל רגע..." חשבת לשנייה. "אם אני נולד מחדש כל פעם לתקופה אחרת, יכול להיות... שפגשתי את עצמי מתישהו?"

"בטח!"
"זה קורה כל הזמן!"
"אבל אין דבר כזה זמן - לכן זה קורה תמיד."
"או אף פעם!"
"אבל זה קורה!"
"ואתה לעולם לא תדע את זה כשאתה בחיים."
"נכון מצחיק?"
"מאוד מצחיק!"

היית מבולבל. אבל זה טבעי, כולם מבולבלים כשהם מתים.

"אני לא מבין," הצהרת. "מה הרעיון מאחורי זה?"

הן הסתכלו עמוק לתוך עינייך, כאילו חדרו לתוכך, ודקלמו יחדיו את המילים באיטיות: "משמעות החיים, הסיבה שהם יצרו את כל זה, היא כדי שאתה תתבגר."

"זאת אומרת... שהאנושות תתבגר?" שאלת.

"לא ולא!"
"רק אתה!"
"כל היקום הזה נוצר בשבילך!"

לרגע חשבת שהן ציניות איתך. לועגות לך. אך כל מה שהן אמרו הרגיש הגיוני.

"בכל מחזור חיים, אתה גדל ומתבגר." אבן גדולה הסבירה.

"רק... רק אני? מה עם כל השאר?" שאלת.

"אין כזה דבר." הן ענו יחד. הכל נעשה לבן. בהיר. כבר לא חשוך. הכל הרגיש כמו נפילה. נפלתם שלושתכם אל הכלום.

"זה רק אתה, ואנחנו."

רק אתה והאבנים. הסתכלת עליהן בחוסר הבעה. הפסקתם ליפול בבת אחת. "אז מה קרה לכל האנשים האחרים בעולם?"

"הם כולם גלגולים שונים שלך!" הן ענו כמובן מאליו.

"זאת אומרת שאני... כולם?"

"נכון מאוד!" אבן קטנה צהלה.

הבטת בהן בהלם.

"אני כל אדם שחי אי פעם?" שאלת שוב, עדיין כלא מאמין.

"וכל אדם שיחיה!"
"אתה כולם!"

"אני... אני מלך סקוטלנד?" שאלת בצחקוק וחיוך מרצד.

"ואתה גם כל נתיניו!" הן ענו.

הפסקת לצחקק. משהו בתוכך לפתע האמין בזה. הרגשת כאילו עכשיו אתה יודע מחדש משהו שלא ידעת הרבה מאוד זמן. עכשיו זה לא היה מצחיק. "אני איינשטיין..."

האבנים הינהנו.

"אתה גם ג'ון לנון וגם פרדי מרקורי!"

"א- אני היטלר!" הודת בזעזוע. תפסת בראשך כשהבנת זזאת.

"ואתה גם כל מי שהלך אחריו." אבן קטנה ענתה.
"וכל מי שהוא הרג!" אבן גדולה הוסיפה.

השתתקת. הבנה תהומית החלה לחלחל לתוכך. פתחת את פיך, אבל לא הצלחת להגיב. לא הצלחת לחשוב. לא הצלחת לעשות דבר. החשכה חזרה לאט לאט לעטוף אתכם.

לא האמנת לזה. כל הדברים המזעזעים שהאנושות גרמה להם... זה אתה. אתה גרמת לכל הרוע הזה. אולי אתה הרוע?

עכשיו האבנים לא צעקו, אלא החלו לדבר ברוך;

"בכל פעם שפגעת במישהו, פגעת בעצמך."

"בכל פעם שקיללת, שנאת או הכאבת – כל זה עשית לעצמך."

עיניך התמלאו שוב בדמעות. עכשיו כן היית עצוב. מרגיש את הבהלה בכל מקום שהצלחת. ומבלי להצליח דמעה תועה אחת עשתה את דרכה החוצה. התייפחת בקול. האבנים מיד ניגבו את הדמעות והן נעלמו כלא היו.. נכון, אסור לבכות.

"אבל גם כל מעשה נחמד שעשית, עשית לעצמך."

אבן קטנה הניחה את ראשה על כתפך. "כל פעם שגרמת למישהו לחייך..."
"או להתאהב..." אבן גדולה המשיכה.

"גרמתי לעצמי." ענית.

"עכשיו אתה מתחיל לקלוט את זה." אבן קטנה צחקקה.
"כל רגע שמח או עצוב שקיים, הורגש או יורגש על ידך." אבן גדולה הוסיפה וליטפה אותך. לא הרגשת זאת כלל.

הבנת סוף סוף. כל חייך אמרו לך את הביטוי מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך. הנחת שזה מתוך השאיפה להיות נחמד. אבל כשאתה מת, זוכר רק כמעט את מה שעברת בעודך חיי, אתה מבין את המשמעות. מה ששנוא עליך – אל תעשה לעצמך.

אף אחד מכם לא דיבר למשך הרבה זמן. אין דבר כזה זמן, לכן זה הרגיש כמו כלום. אבל אתה היית בהלם כבד כל כך עד שכמעט לא הצלחת לעבד את כל המידע הזה. הירהרת הרבה במשמעות החיים פתאום. בסיבה. במטרה.

"למה?" שאלת לבסוף.

"למה מה?"
"מה למה?"

"למה כל זה קורה?" חידדת את שאלתך. "למה דווקא אני, למה זה ככה?"

בשלב הזה הכל התחיל להיות מטושטש. איטי. אתה מתחיל למות שוב? אבל איך זה הגיוני?

"לפעמים יש שאלות שאין להן הסבר. אבל בסופו של דבר, אתה תהיה הם." אבן גדולה אמרה ונעלמה.

"תסתכל על זה ככה. אתה האפרוח, והיקום הוא ביצה. ברגע שהביצה תבקע, אתה תהפוך לאלוהים. אתה תכין ביצה חדשה משלך!" ככל שאבן קטנה המשיכה אתה דבריה, היא נשמעה רחוקה יותר ויותר.

לא היית בטוח בזה, אבל היה לך נדמה שהיא צועקת "בהצלחה!" בקריאה רחוקה.

בהצלחה עם מה? מה קורה? חשבת לעצמך. אבל לא חיפשת תשובה. האבנים נעלמו. עכשיו אתה תצטרך להתמודד עם זה לבדך. אך ורק עם עצמך. והכל נעשה חשוך שוב.