עוד סיכוי לאהבה

פרק 45- הנקודות מתחברות :)

עם זאק הקשר שלנו התמוטט כשהוא היה צריך לעבור דירה, ומייקל עובר לארץ אחרת.
לשנתיים.
איך נחזיק מעמד?
בשלב כלשהו נרצה מעבר לשיחות.
נרצה להרגיש שוב זה את זה.
אני ארצה להרגיש שוב את הטעם של שפתיו.
אני ארצה שוב שהוא יחבק אותי.
אני ארצה שוב לבהות בעיניים המדהימות שלו.
לא שמתי לב שהתחלתי לבכות, זה פשוט קרה.
הכל הציף אותי.
"מייקל, אל תעזוב אותי. בבקשה." הפצרתי.
הוא הביט בי, לראות אותו עצוב שבר אותי.
"הלוואי שהייתי יכול. את לא יודעת אפילו כמה אני אוהב אותך, אוליביה. את הבן אדם הכי טהור שאני מכיר בעולם הזה." דמעה נוספת נחתה על לחיו.

שנתיים.
שנתיים בלי הדבר שהפך להיות החשוב ביותר בחיי.
שנתיים בלי הבן אדם שאני הכי אוהבת.
שנתיים בלי מייקל.
לא הייתי מסוגלת לדמיין את זה.
מבחינתי לא קיים דבר כזה.
מאז שמייקל נכנס לחיי, הם השתנו לטובה.
אני לא יכולה לחשוב על שנתיים בלעדיו.
אלה יהיו השנתיים העצובות בחיים שלי.
משכתי באפי. "אז אל תעזוב אותי." התחננתי אליו. "בבקשה."
הוא הוא אימץ אותי לחיקו ועטף אותי בחום גופו וזרועותיו, שאפתי את הריח המוכר שלו.
"אני לא יכול, אוליביה. את יודעת את זה. אני כל כך מצטער."

הידקתי את אחיזתי בו והרכנתי את ראשי בצמוד לכתפו, כשדמעותיי נוחתות על כתף החולצה שלו.
חיקקתי בזכרוני את הרגע הזה בראשי.
את החיבוק הזה.
אני לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין כמה אני אתגעגע אל מייקל.
אני יודעת שהוא לא עוזב לתמיד, אבל בשבילי שנתיים בלעדיו זה כמו נצח.
כשהרפנו מהחיבוק ראיתי שעכשיו גם מייקל בוכה על ממש, כמוני.
אני חושבת שזאת הפעם השנייה בחיי שראיתי אותו מתפרק.

"אז בגלל זה התנהגת ככה בימים האחרונים?" שאלתי.
הוא הנהן. "לפני כמה ימים אמא שלי והנרי סיפרו לי ולאואן שאנחנו עוזבים בגלל העבודה של אמא שלי, ואת זוכרת את היום ההוא שהייתם פה והם אמרו שהם צריכים להגיד לי משהו?"
עכשיו אני זו שהנהנתי.
"אז מסתבר שהם היו צריכים לספר לנו את זה כבר באותו היום, אבל הם חיכו עד שזה יהיה בטוח."
ידעתי שמשהו עובר עליו.
"אני מצטער שלא סיפרתי לך באותו הזמן." הוא נאנח, "לא ידעתי איך לספר לך את זה."
הנהנתי בהבנה.
"אני לא רוצה להיות רחוקה ממך." הרמתי את ראשי מעט כדי להסתכל עליו בבירור.
הוא נשם עמוק וניגב את דמעותיו. "גם אני לא."

ידיו חפנו את פניי וידיי נכרכו סביב עורפו, שפתינו התקרבו זו לזו עד שנצמדו אחת לשנייה.
זו הייתה נשיקה איטית ועדינה, מלאת רגש ועצב.
הנעתי את שפתיי כנגד שלו באיטיות.
כשהזדקקנו לאוויר התנתקנו זה מזה, אבל לא לזמן רב.
"אני אוהב אותך." הוא אמר, כשאנחנו סנטימטרים ספורים זה מזה.
דמעה נוספת החליקה, אבל אילצתי את עצמי לשדר למייקל חיוך קטן. "גם אני אוהבת אותך."
הוא נישק אותי שוב, עיני נפקחו באיטיות ולאחר מכן נשענתי על חזהו.
שמעתי את ליבו הדופק, באותו הקצב שלי.
"מתי אתה טס?" העזתי לשאול לבסוף.
"עוד ארבעה ימים." הוא ליטף את שיערי בזמן שענה.

קפאתי במקומי.
ארבעה ימים זה כלום זמן.
בעוד ארבעה ימים הכל ישתנה ומייקל יעזוב.
שום דבר לא ישאר אותו הדבר.
השיעורים לא יהיו אותו הדבר בלי הלחשושים שלנו.
המפגשים עם שאר החבורה לא יהיו אותו הדבר בלי הצחוקים שלו.
הוא יהיה חסר.
"אני רוצה שנבלה ביחד בזמן שנשאר." ביקשתי.
"גם אני רוצה."
וככה נרדמתי.
עם מייקל.

--------------------------
היושששש
אז כן כן מייקל צריך לעזוב לצערי
וזה לא הכל, בפרק הבא הולך לקרות משהו מפתיע
אנחנו ממש קרובים לסיום הספר😭
אבל אל תדאגו, יש ספר המשךךךךך
אני אפרסם עליו את הפרטים כשנסיים את הספר הזה
ממש מקווה שאהבתם את הפרקקקק
אני אשמח לדעתכם עליו ושתצביעו בכחכבבב אני ממש מעריכה את זההה
ביוששששש נפגש בפרק הבאאאא💕