עוד סיכוי לאהבה

פרק 15- לילה כמו בסרטים :)

כשהסתכלתי סביב ראיתי את השיפוד של אשלי. הוא היה שרוף לגמרי.
"אשלי, יש לך טיפה מרשמלו בשרוף." הערתי ולקחתי עוד ביס מהמרשמלו שלי.
"זה כל הטעם." היא אמרה כאילו זה מובן מאליו לאכול מרשמלו שרוף.
"אני יכולה להכין לך חדש אם את מתעצלת..." אמרה מאדי כשראתה גם היא את השיפוד של אשלי.
"אתן רציניות? זה הכי טעים ככה!" התעקשה.
צחקנו ואשלי המשיכה לזלול את המרשמלו השרוף שלה.

"ומאז, לא ראו אותו יותר. לעולם." סיפר ליאם-אחד הילדים מהשכבה שלנו, מכיתה יב'2- עם הפנס שהיה מכוון אל פניו. עדיין ישבנו סביב המדורה, השעה הייתה בערך אחת עשרה בלילה.
סיפרנו צ'יזבטים סביב המדורה. חלק מהילדים באמת סיפרו את זה בצורה קריפית. אבל חלק מהצ'יזבטים סתם הרגישו לי מפגרים מידי.
"נראה לי הספיק לנו סיפורים מפחידים ללילה אחד." אמרה המורה והוציאה גיטרה ממאחורי גבה. "מה אומרים על קצת מוזיקה?"

היא התחילה לנגן מנגינה מוכרת, ועד מהרה כולם התחילו למחוא כפיים לפי הקצב של השיר.
"ממעמקים קראתי אלייך בואי אלי," התחילה לשיר המורה. האמת, היא לא שרה כזה נורא.
"בשובך יחזור שוב האור בעיני," הצטרפה מאדי. קולה העדין של מאדי היה כל כך כיף להאזנה.
"לא גמור, לא עוזב המגע בידייך." אשלי המשיכה. הן שרות כל כך יפה.
"שיבוא ויאיר למשמע קול צחוקך." כולם הצטרפו והמשכנו לשיר את מילות השיר עד לסופו.
הייתה אווירה קסומה ומרגיעה.
ממש כמו שדמיינתי.

"כבר בוקר?" מלמלתי בקול צרוד ועייף, בעיקר לעצמי. פקחתי את עיני והסתכלתי סביב.
מאדי אשלי וסטייסי ישנו לידי בשקי השינה שלהן, לא ידעתי אם כבר בוקר מתוך האוהל, אז גיששתי ומצאתי את הטלפון שלי.
השעה הייתה שתיים בלילה.
רציני? חשבתי בתסכול. אני לא אצליח להירדם שוב בחיים.
יצאתי משק השינה שלי ובזהירות פתחתי את ריצ'רץ' האוהל, בחוץ היה חשוך, וכמה כוכבים נצצו בשמיים סביב הירח החצי מלא.
סגרתי את דלת האוהל-אם אפשר לקרוא לפתח שנפתח בריצ'רץ' דלת- ויצאתי אל הטבע השקט.
בחוץ לא היה אף אחד.
שקט מוחלט.

עשיתי סיבוב קטן באוהלים, ולבסוף קלטתי שרגלי הובילו אותי אל אוהלם של הבנים.
אני רק אציץ לראות אם מישהו ער. חשבתי וחיפשתי את האוהל הכחול-האוהל של ג'ייסון מייקל ולוקאס.
כמה שיותר בשקט פתחתי את האוהל ונכנסתי בזהירות.
הרגשתי כמו גנבת בבנק.
כשראיתי את שלושת הבנים שרועים בשקי השינה שלהם הסתובבתי ללכת. אבל אז דרכתי על חתיכת ענף. הוא נשבר ועשה קול רועש.
"לעזאזל." קיללתי חרישית, מקווה שאף אחד לא התעורר.

"אוליביה?" שמעתי קול מוכר מאחורי. הבטתי לשם וראיתי את מייקל, שישב על שק השינה שלו.
"שיט. אני... סליחה שהערתי אותך, חשבתי שאתה ער." לחשתי,
"לא מצליחה להירדם?" לא ראיתי את פניו של מייקל בחשיכה השררה באוהל. אבל כבר יכולתי לדמיין אותם בעל פה.

"כן..." נאנחתי.
"רוצה לעשות סיבוב בחוץ?" הוא שאל והנהנתי, עד שנזכרתי שהוא לא יכול לראות אותי מהנהנת.
"כן,"
שמעתי אותו יוצא משק השינה וחשתי בו נעמד לידי, הוא פתח את האוהל ויצאנו לבחוץ.
עכשיו, כשיכלתי לראות את פניו למרות החושך, הוא נראה כמו מלאך.
כמו תמיד.

הסתובבנו קצת באיזור עד שקלטתי שהשעה שלוש בבוקר. יש לנו שלוש שעות עד ההשכמה.
"כדאי שנחזור לישון, אנחנו קמים בשש." אמרתי, עמדנו מאחורי עץ ברוש גדול שהיה לא רחוק מאוהלי הבנים.
"אם לא תצליחי להירדם שוב תעירי אותי." אמר וחייך.
עיניו הכחולות היו עמוקות וצלולות. לא יכולתי להפסיק להביט בהן.
הוא רכן קרוב אליי ונישק את שפתיי, התקרבתי אליו כדי שנתנשק שוב.
כרכתי את ידי סביב צווארו וידיו היו על מותניי.
הוא העביר קצוות שיער אל מאחורי אוזניי.
"לילה טוב," אמרתי בחיוך שנפרש על פניי.
"לילה טוב." הוא אמר.

כשחזרתי לאוהל שלנו ראיתי שסטייסי לא נמצאת בשק השינה שלה.
"איפה את?" שאלתי כשענתה לשיחתי.
"מה השעה?" היא שאלה בקול ישנוני, כאילו נרדמה במקום שהיא נמצאת בו. "אני עם ג'ייסון,"
אז כנראה שהיא נרדמה עם ג'ייסון.
"אה, טוב." אמרתי, כשראיתי את מאדי קצת זזה במקומה לחשתי, "אל תשכחי לחזור, המורה עוד תתפוס אותך."
"אני חוזרת עכשיו," היא אמרה וניתקה את השיחה.
לאחר כמה דקות סטייסי באמת חזרה לאוהל.

---------------------------

מקווה שהכל טוב אצלכםםם
אם אהבתם את הפרק אני אשמח שתצביעו :)
שבת שלוםםםם