ילדים שכאלה

אורי:~ איך הכל התחיל

יום שלישי:
אני הולך לחלון בחדר השינה שלי. ריצפת העץ החומה הקהה שלי חורקת בקטנה והמיטה הזוגית שלי באמצע החדר קצת מפריע לגישה לחלון שמאחוריה, אני פותח את החלון הסגור ומתפלל ששמשי בחוץ. שמשי, יש!. ״היי, בוקר טוב..״ קצת זמן חולף והאישה לא מתעוררת ״קורַה קומי אני צריך ללכת ואני לא יכול להשאיר אותך פה לבד״
״ממ״ היא גונחת ״מה השעה?״ היא אומרת חלושות כך שאני בקושי שומע
״6:30״
״כל כך מוקדם, לא יותר מידי מוקדם?..״ היא שואלת ועדיין ישנה על המיטה שלי, הלכתי על יד המיטה, התיישבתי לידה ולחשתי לה באוזן
״אני חייב ללכת הלוואי והייתי יכול להישאר כאן ולצפות בך ישנה כל היום. ואז בלילה לזיין אותך ולשמוע אותך גונחת כל הלילה״
היא פקחה את עיניה. יש!. היא מעלה חיוך קטן שאיך שהו הוא החיוך הכי יפה שאי פעם ראיתי.
״אתה יודע מה״ היא מתחילה להגיד ואני מתרומם
״אני אבוא לכאן גם הלילה שתי לילות רצופים. איך זה נשמע לך?״ כמו גן עדן.
״זה נשמע נחמד״ קירבתי את ראשי לראשה שעדיין היה על הכרית שבמיטה שלי ״אני מצפה לזה״ נשקתי קלות למצחה, היא הרימה את ראשה בעזרת ידיה והחלה להתארגן לאט.

השעה 7:30 ורק עכשיו היא סיימה להתארגן. אני וקורה יוצאים מפתח ביתי אני מלווה אותה לתחנת אוטובוס במורד הכביש ונושק שוב קלות למצחה. האוטובוס מגיע אני וקורה נפרדים ואני מקדם לדרכי.
״אהה״ השמש הזאת טובה לי. מזג האוויר נורא נעים היום. הלכתי לעבודה שלי. אני עורך דין. אני לא ממש אוהב את העבודה שלי אבל המשכורת שלי ממש יפה אז אני עדיין כאן במשרד המטומטם הזה כל יום.
״היי, אורי, תגיד גברת שׂימונה שילמה את החשבונות לבעלה כבר?״ רועי מהמשרד שילדי אומר. העבודה שלי יחסית גדולה, אני נמצא בקומה 5 איפה שכל שאר עורכי הדין נמצאים. ה׳קירות׳ שמפרידים את המשרדים שלנו הם חלונות כחולים קהים, לכל אחד יש שולחן מחשב מגירות וכיסא משלו. החדר בגודל של מטר על מטר בערך ממש קטן. ויש כאן איזה שמונים אנשים. כמובן שאני לא מכיר את כולם, גם אין סיכוי שהכיר אותם. חמש שנים אני כאן ועדיין אין לי כלום איתם.
״כן, נראה לי״ השבתי לו כדי לא להיכנס לשיחות מיותרות. רוב היום טיפלתי בנישואים, גירושים וכספים בעיקר, רואה מה קורה בחיים של בני אדם מדבר עם באורך דין הראשי שהולך לבית משפט ועוזר לו להחליט על העונשים. אני פשוט מאחורי הקלעים.

השעה 17:25 ורק עכשיו אני יוצא מהמשרד בדרך חזרה הביתה. הנסיעה עוברת רגוע אני שומע מוזיקה, וחושב.. זמין יודעים לשיר חלק לרקוד חלק מזייפים, לא רוקדים טוב, רוקדים קל מידי, מה אם היו חבורה של אנשים מגובשים שהיו עושים הכל וגם טוב? האם זה היה מצליח? ממ.. מחשבה מעניינת.

אני מחנה את האוטו שלי בחניה הפרטית שלי בבנין. אני מתחיל להתקדם לכיוון פותח את הדלת התחתונה של הבניין
״היי, אורי״ אני מסתובב ״הו, יואב. מה אתה עושה פה״ אני שואל בהפתעה מוחלטת למראה הילד שבחיים לא יוצא מהבית. אולי את האנשים בעבודה שלי אני לא מכיר בכלל אבל על השכנים בבניין אני יודע הכל מפני שאני מנהל ועד הבית בנוסף. ״אמא בקשה מימני להוריד את הזבל.. טוב, הינה אני כאן אחרי שזרקתי את הזבל בפח״
״איזה ילד טוב, ממתי אתה עוזר לאמא שלך?״ אני שואל ולא מתאפק
״היא בקשה, היא בחיים לא מבקשת אז הבנתי שהיא מותשת אז אני גם הוריד את אח שלי הקטן לגינה קצת שהיא תוכל לנוח בבית״
״היא זכתה״ אני אומר והוא מוריד פרצוף ומסמיק ״חמוד״ הוא מרים אלי את מבטו בחזרה. יואב הוא בחור נאה, עם הדגמח הלבן שלו והסוודר כחול קהה שלו, השיער שלו בתספורת קַרֵה הקצר עד אמצע הצוואר עם השיער הבלונדיני שטני שלו. ועיניו הזהובות יכולות להפיל כל ילדה מהרגליים. ״טוב, נראה לי אני יעלה למעלה לעזור לאמא במה שאוכל״
יואב אומר והולך לכיוון חדר המדרגות. אני עולה אחריו

ב-19:56 יש לי שיחה נכנסת מקורה,
״הלו״ אני עומר כאשר אני מצמיד את הטלפון לאוזני.
״היי, איך עבר לך היום?״ אני שומע את קולה העדין מבעד לטלפון החם וגופי מתמלא בחום ביחד איתו
״בסדר, המשכת לישון?״
״כן, אני עכשיו מתחת לבית שלך פה מחוץ לדלת״ היא כבר כאן?!
״0985 זה הקוד לבניין״ אני שומע את הקלדת המספרים ואת הרמקול שם קורא מבעד לטלפון

בום, בום ״אני בא״ אני פותח את הדלת ורואה את האישה הכי יפה שראיתי בכל חיי. הג׳ינס הכחול שלבשה הסתיר את הבטן שלה, בעוד החולצה הלבנה הצמודה מספרת בדיוק איזו יפה הבטן שלה, שרוולים קצרים חושפים את ידיה היפות ואת עורה הקהה והשזוף. ״התגעגעתי אליך״ זה מרגיש כאילו לא ראיתי אותה שנים אפילו שלא עברו אפילו 24 שעות מאז הפעם האחרונה שהתראינו. אני לוקח את ידה ומוביל אותה לחדר שלי שסידרתי עם נרות בצורות וריחות והחלפתי גם מצעים מהלילה הקודם.
היא נעמדת במרכז החדר מתפעלת מהיופי ואני לא יכול לחכות מנשק חזק את פיה וטועם אותה לפני שאני מעבד את דעתי, היא הולכת אחורה מרוב כל הכוח שאני מפעיל עליה, שנינו קורסים על המיטה ולא מפסיקים לנשק וללטף אחד את השנייה. ״וואו, כמה שהייתי צריך את זה״
היא מחייכת ולא מורידה מימני את מבטה, פאק. כל כך יפה. הקימורים, המותניים, התחת, הידיים, השפתיים וואו, והחזה שלה הרגשתי מבעד לחולצה והחזייה שלה את הפטמות שלה מזדקרות והזין שלי הגיב מיד.
יום רביעי:
השעה 16:25 אני לסטודיו של העיר אחרי שסיימתי את העבודה שלי וחתכתי יחסית מוקדם היום. אתמול היה מדהים עם קורה האישה הזאת פשוט השלמות בהתגלמותה. אני עובר על יד הסטודיו ושומע ילד עם קול כמו של זמר שר את she's crazy but she's mine- Alex Sparrow. אני נכנס לסטודיו ורואה את אותו ילד עם קול מדהים שר בקריוקי ורוקד בו זמנית.

היי! אני יודעת שהחלק הזה ממש ארוך אני באמת מקווה שתהנו מימנו הסיפור הזה הוא על חבורת ילדים בגיל הנוער עם מלא סיפורים שאפשר להזדהות איתם ואני גם רוצה לעשות מסרים מהסיפורים ספציפית מעכשיו אין לי מסרים או משפטים אבל בהמשך אני כבר יודעת שיש אז בבקשה תהנו ותכתבו את דעתכם.
<•~•>