בלילה, בחלומי אני ניצבת בפני אולם עצום בגודלו, והוא מלא באנשים עד אפס מקום.
אני עומדת בכניסה, מהססת. שומעת את כל הקולות, הדיבורים, השיחות וצחקוקים אך איני מצליחה לתפוס ולו מילה יחידה. ההמולה כה גדולה עד שקול ההוא מתערבב עם זה והכל מתמזג למעין מקהלת ציפורים ששפתה אינה מובינת לי. אני יודעת שמטרתי היא להיכנס ולהפוך לחלק מהקהל הגדול והקולני. ובכל זאת, איני מצליחה להניע את רגלי אפילו במילימטר. בדיוק אז, ברגע שאני חושבת שמא אזרתי מעט אומץ בכדי להיכנס כל הרעש הופך דומם ומבטיהם של האנשים הרבים פונים לכיווני. אינספור עיניים מסתכלות בי, בוחנות. מבטיהם שופטים או אולי חסרי כל הבעה, איני יודעת משום שנשימתי נעתקת. מוחי שכח לחלק את הפקודות הנדרשות בכדי שאנשום ואני מרגישה כיצד גרוני הולך ומתהדק סביב קנה הנשימה. הם עדיין מסתכלים עליי, לא מסיטים מבטם ולו לרגע אחד. אני כל מה שהם רואים, אני לרגע כל עולמם. רוצה לברוח, לנוס על נפשי אך רגליי נטועות באדמה כשם שעץ זקן נוטע שורשיו עמוק ככל האפשר. חסרת אונים אני נופלת לרצפה, גופי מוטל בחוזקה והרעש מהדהד באולם הגדול. ורק אז, כשאני חסרת אונים שרועה על הרצפה חסרת אוויר, הם מסיטים את מבטם ומערבולת הקולות ממלאה את האולם, כאילו לא הייתי קיימת
