פרסי מורה בהוגוורטס

חרב גריפינדור

"אתה רוצה להישאר במשמרת, או לצאת לחפש משהו אכיל לצהריים?" שאלה הרמיוני.

"אני אשאר במשמרת," עניתי

״אז אנחנו הולכים לחפש משהו לאכול. תישאר פה״ אמרה הרמיוני

רון והרמיוני עברו לידו, עטופים בצעיפים וכפפות שהרמיוני הטיבה לסרוג. רון החווה בידו אל היער בתנועה שסיפרה, האוכל קורא לנו, ושניהם התקדמו, נאבקים ברוח המתגברת.

השעות חלפו ביעף, היום התקרב לסופו, ורון והרמיוני עדיין לא חזרו.
נראה שהשניים פשוט נעלמו.
כבר שקלתי לקרוא לפרסי ואנבת' ולצאת לחפש אותם, כשאור כסוף ורך הסיח את דעתי.

כיווצתי את עיניי, מסונור מעט, כשמקור האור התגלה. זו היתה איילה כסופה, שהפיצה סביבה הילה בהירה. פרסותיה הענות לא השמיעו אף רחש ולא השאירו עקבות בשלג בשעה שטופפה לאיטה לכיווני

האיילה נעצרה במרחק מטר ממני ונעצה בי מבט. אז, לאחר שוידאה שתשומת ליבי נתונה לה, חזרה האיילה על עקבותיה ופנתה אל העצים.

"לא," פלטתי , בלי לדעת למה. הצצתי אל פנים האוהל; אנבת' ישבה וקראה משהו, ופרסי התכרבל במיטה. לא יפריע להם אם אני ילך לרגע, והוא יחזור מהר...

האיילה סובבה את ראשה ונעצה בי עיניים מלאות ציפייה.
היא תקעה את חוטמה בזרועי בחיבה והמשיכה אל סבך העצים.

"לומוס," מלמלתי כשפניתי להיכנס אל בין העצים.

עקבתי אחרי האילה אל בין גזעי עצים מכוסי שלג, ומהר מאוד איבדתי את חוש הכיוון. זה לא היה משנה, לא בחברת האיילה הזאת, שצעדה וצעדה כאילו יש לה יעד מסויים והיא כבר מאחרת אליו.

לאחר זמן מה של צעידה דוממת, שמתי לב לאור שחדר פתאום בין עלי העצים. היער הדלדל שוב,
כיביתי את השרביט ב

עצרתי, סקרן לראות לשם מה הביאה אותו האיילה למקום הזה, אבל היא רק התרחקה ממנו שוב. היא הלכה במהירות, כמעט רצה, אל עבר אגם ששכבת קרח כיסתה אותו.

מיהרתי אחריה, והסתכלתי אל הכיוון שבו הביטה האיילה.

האגם לא היה גדול, והארי לא יכל להעריך את עומקו. האיילה הכסופה חיכה את אפה בהארי, ואז הרימה את כפתה הקדמית והצביעה על שכבת הקרח.

רכנתי, להוט לראות את הדבר שאליו התכוונה האיילה.
נופפתי בשרביט, והקרח נשבר בקול נפץ. כמה ציפורים צווחו והתעופפו משם בכעס בתגובה לקול הפתאומי. קירבתי את ראשי אל המים, ושם זה היה; ניצוץ אדמדם, שבקושי ונראה באפלת המים.

"זאת - ?" שאלתי את האיילה, מרים אליה את מבטו. האיילה הנהנה לאישור, כמעט מחייכת , ואז הפכה לעננת עשן ונעלמה.

כמעט ולא הקדשתי לזה מחשבה, שכן ידע עכשיו שהחרב של גריפינדור נחה לה בתחתית האגם.

"אציו החרב של גריפנידור," ניסיתי

שקלתי אם לחזור אל האוהל ולקרוא לפרסי, כי בסופו של דבר, מים הם תחום הממחיות שלו.
אבל מה אמר דמבלדור, לפני שנים? רק תלמיד גריפינדור אמיתי יוכל לשלוף את זאת מהכובע...

מה צריך בשביל להיות גריפינדורי אמיתי?
אומץ לב ואבירות.

אני אצטרך לעשות את זה בלי עזרה, זה בדיוק המשמעות של אומץ לב ואבירות, מבלי להסתמך על מישהו אחר שיעשה במקומי את העבודה

הסתובבתי סביב האגם, עצרתי באותה נקודה שבה שברתי את הקרח.
ידעתי מה עליו לעשות, ואין טעם לדחות את זה.

לא שיש משהו אבירי במה שהוא עושה עכשיו, חשבתי בשעה שהסרתי את גרביו במשיכה.

מהר מאוד עמדתי רועד, בגדי שמוטים בערימה מבולגנת של צמר ובד.
נשמתי עמוק, הידק את אחיזתו בשרביט, וקפץ.

מאוד יכול לעזור לי עכשיו לנשום מתחת למים

המים היו קפואים, כמעט טבעתי מהבהלה הראשונית.
אבל מיהרתי להתעשת, והתחלתי לדחוף את עצמי מטה אל הקרקעית.
שלחתי את זרועותיי למטה וגישש, אבל לפני שהספקתי לתפוס בחרב, נאלצתי לעלות למעלה ולנשום אויר.

הוצאתי את הראש מעל פני המים והתנשמתי .
מחוץ למים היה קר אפילו יותר,

הזדרזתי למלא את ראותי ולצלול שוב.
הפעם הספקתי לגעת בחרב, אבל לא הצלחתי להוציא אותה.

נדרשו לי שני ניסיונות נוספים לפני שהצליחתי סוף סוף, לאחוז בחרב.
תפסתי בה בעוצמה והתחלתי לדחוף את עצמי למעלה, כשלפתע משהו תפס בצווארי. הארי התפתלתי בנסיון לחמוק לפני שהבנתי שהדבר שחונק אותי הוא הורקררקס.

לא הצלחתי לנשום

השרשרת הזהובה הלכה והתהדקה סביבי , חוסמת את קנה הנשימה.
נאבקתי בכל כוחי להגיע אל נקודת האור שמעליו, שהיתה השבר בקרח.

אבל נקודת האור החשיכה, וכוחי נחלש, והאוויר הלך ואזל מריאותיי... אבריו היו כבדים כל כך, והקמיע עוד המשיך להתהדק,

צנחתי מטה, בדרכי לטבוע באגם...

——————-

זהוווו
סיימתי עוד פרק סוף סוף.
אני יודעת שזה פרק קצר מהרגיל אבל רציתי שככה זה יסתיים.
גם לא כל כך יצאתי מרוצה מהפרק הזה, אני כנראה עוד ישכתב אותו אבל רציתי כבר להוציא אותו
אז קבלו את הפרק

שמחה להודיע שאני מתכננת לזה ספר המשך והעלילה לספר המשך כבר כתובה לי :)

אשמח מאוד על תפרסמו את הספר הזה ☺️