שני עולמות *מוקפא*

פרק 9 - פסטיבל הספורט (חלק ב)

אין לי כוח לאף אחד.
אתמול אנחנו נהננו ממש בקניון.
אבל זאת הבעיה.
זאת הפאקינג בעיה מזויינת.
למה??
כי מרוב שהיינו כולנו בקניון ונהננו לא שמנו לב לשעה ויצא שהיינו שם יותר מידי זמן.
מה שהוריד לי מהשעות שינה.
ואני ממש אבל ממש לא כיפית כשמורידים לי מהשעות שינה.
וקלטו איזה חרא קלטו קלטו.
היום זה היום השני לפסטיבל הספורט!!
איזה כיף!, אני כבר שולחת את היום הזה אבל היי! בואו נלך לפחות, מקסימום נרד כמה מיקומים, מה הביג דיל.
אז זהו, יצא שטעיתי.
ובענק.
״אז היום יהיו לנו.....״ אמר מייק ועשה קולות של תופים על השולחן.
משתתפת בצערכן, אצבעותיו היקרות של מייק מיקרופון.
״תנחומיי הכנים״ מלמלתי לעצמי, או לפחות ככה חשבתי.
״למה תנחומיי? קרו״ שאלה אותי טסו, מה שגרם לי לקפוץ מבהלה כי היא הייתה ממש מאחוריי, כן... דיי בטוחה שחטפתי התקף לב קל שבקלים ברגע זה.
״הבהלת אותי״ אמרתי בשקט.
״למה תנחומיי? קרו, וחוץ מזה את ממש שקטה בזמן האחרון, קרו, גם כשהיינו בקניון בקושי דיברת רק קנית איזה חצי קניון וזהו, קרו״
מה הקטע כפרה? אני מבינה, את צפרדע והכל, אבל להגיד שלוש פעמים במשפט קרו זה קצת מוגזם לא חושבת?!
״ראית איך הוא עשה עם האצבעות שלו תופים על השולחן״ אמרתי והכוונתי בראשי לעבר מייק, שעדיין המשיך לעשות תופים עם האצבעות.
כן... הן לגמרי יצטרכו חבישה מקצועית אחר כך.
״כן, קרו, אבל מה זה קשור?״
״זה כאבי תופת״ אמרתי ומשכתי בכתפיי, והמבט שבעיניי הבינה שפה נגמרת השיחה.
היא לא יכולה לדעת למה אני שקטה.
היא לא תבין את הסיוטים שעברתי.
היא לא תבין את הרדיפה שאני מרגישה.
היא לא תבין את הכאב בחריטה על העור.
היא לא תבין את הכאב בניסיון להסתיר.
היא לא תבין כלום.
אף אחד לא יבין אותי.
לעולם.
ואז ברגע שמייק הפסיק להתעלל באצבעותיו, הוא אמר, ״היום יהיה מרוץ סוסים!״ בחיוך גדול.
אה?
אה?!
איזה מרוץ ואיזה סוסים בראש שלו?.
״אתם תתחלקו לארבע בקבוצה, שלושה מחברי הקבוצה יהיו הסוס ואחד יהיה הפרש, ברגע שהפרש נוגע ברצפה, אתם נפסלים, כל פרש מקבל סרט כזה, שעליו מוטבע מספר״ אמר והצביע על סרט בידיו, כשהמספר 10 מובלט בו.
״אתם צריכים לקחת את הסרטים האלה אחד מהשני, מי שנלקח לו הסרט נפסל, ומי שמסיים את המרוץ הזה עם הכי הרבה נקודות בסרטים מנצח!״
באיזה סרט הוא חי?
אחי אני החסרתי משהו כמו שלוש שעות שינה, אתה מנסה למות בכוח?.
״ועכשיו, הגיע הזמן להתחלק לקבוצות״ צעק בזמן שעיסיתי את רקותי המסכנות.
אני כל כך צריכה ללכת לבדיקת שמיעה אחריי זה.
״חי בסרט״ אמרתי בשקט, אבל אני צריכה להתקדם ולבחור חברי קבוצה... ראיתי שכולם כבר מחולקים, ואז פנו אלי אוראראקה, מידוריה וטוקויאמי ושאלו אותי עם אני רוצה להצטרף אליהם.
״בטח אני אשמח״ אמרתי בחיוך שאמור להיות אמיתי.
ברור לגמרי שהוא לא.
״אז ככה״ אמר מידוריה, ״התוכנית הייתה שטוקויאמי יהיה מאחורה וישמור שהאוראראקה, שבבירור הפרש, לא תיפול בעזרת תמיכה מדארק שאדו, ואת ואני בשתי הצדדים, מוודאים שהיא לא תאבד איזון, סגור?״ שאל אותי.
״סגור״ אמרתי בקול הכי חזק שיכולתי עד כה.
והוא עדיין היה חלוש מידי.
״את מסוגלת״ לחש לי הוקס ומייד ראיתי אותו מרחוק זוקף אגודלים ומחייך חיוך תמים.
״אני מסוגלת״ מלמלתי בשקט.
אני כל כך לא מסוגלת שזה עצוב, אבל ננסה.
מי יודע?
״תתכוננו!״ צעק מייק ואני, טוקויומי, אוראראקה ומידוריה מיהרנו להסתדר, אני הייתי בצד אחד, מידוריה בצד שני ושאדו מאחורה.
מיד לאחר שהסתדרנו קיבלנו סרט.
״כמה רשום שם?״ שאלתי אותה בזמן שניסיתי איך שהוא לגרד את האף.
אף מעצבן, עכשיו נזכר לגרד.
״עשר מיליון״ אמרה והפסקתי מיד את הנקודות, נאנחתי בכבדות.
אנחנו נהיה המטרה הראשית שלהם כאן, כיפי מאוד.
״אז נצטרך להיזהר״ אמר מידוריה.
״יש למישהו תוכנית?״ שאלתי אותם והפרצופים שלהם הסגירו אותם.
נשאתי תפילה חרישית, שאם יש מישהו שבשמיים, שלא ינטוש אותנו עכשיו.
בזמן שכולם רצו אחד על השני ואנשים כבר התחילו להיפסל פשוט רצנו סחור סחור בכדי שלא יתפסו אותנו כמטרה קלה, ועל הדרך לקחנו איזה סרט, לא שעזר לנו כי היו בו רק 10 נקודות, אבל נגיד.
הסתכלתי על המיקומים, מיליון ועשר.
מקום ראשון.
פיו.
״זהירות!״ צעק שאדו, ״שוטו מאחורינו!״
״פאק״ קיללתי והתחלנו לרוץ, ״אוצאקו״ אמרתי לה.
״אני מקווה שזה לא משהו טיפשי כי ממש אין לנו זמן לזה עכשיו״ אמרה בשקט.
״את יכולה לגרום לעצמך לעוף?״ אמרתי והיא הסתכלה עליי כאילו עליתי על משהו ואז נענעה בראשה.
״למה?״
״החוקים״ אמרה כאילו זה דיי מובן מאילו.
״אז תעיפי את כולנו, ואז זה לא יהיה עברה על החוק גם לא בעקיפין״
״זה יותר מידי משקל״ אמרה ומשכה בכתפייה.
״אז אני אצטרך לעשות את זה״ מלמלתי בשקט.
״תחזיקו חזק!״ צעקתי ומייד כולם אחזו יותר חזק.
״תעופה״ אמרתי והתחלנו לנסוק לשמיים, כשהגענו לגובה מספיק מלמלתי שליטה.
״את מדהימה ריזה סאן!״ צעק לי מידוריה.
״תוריד את הסאן הזה זה מעצבן״ מלמלתי וגירדתי בראשי.
״ריזה צאן?״ מלמל בתואר אחר, זה חמוד....
״אם אתה לא יכול בלי אז סבבה״ מלמלתי.
״סגרנו, ריזה צאן״ אמר מחייך.
אני מכורה לחיוכים שלהם, ופתאום הופיעו נצנוצים.
אה.....
מצמצתי חזק יותר, דמיינתי את זה?.
לא, זה עדיין שם.
מוזר... נתעלם כאילו זה לא קיים? כן, מצויין.
״אז מה עכ-״ אמרתי ופתאום שמעתי פיצוצים.
קאצו, רק פתחתי את הפה שלי, ומי עם לא מיסטר זעפני מתעופף לו באוויר.
״רדי למטה ונסגור חשבון!״ צעק ומיד חשתי צורך להישאר.
״לא רוצה טוב לי פה״ צעקתי לו, כשכולנו עדיין בתנוחת הפרש, והוא מתקרב מהר ומהר יותר.
״והנה באקוגו מתקרב אל הקבוצה של ריזה!״ צעק מייק בקולי קולות.
וואלה גאון, לא ידענו.
״אם.. אני יודעת שזה פתאומי, אבל אנחנו הולכים ליפול״ אמרתי להם.
״מה?!״ צעקו כולם.
״מגובה כזה?!״ צעק שאדו.
״את לא נורמאלית״ אמר לי מידוריה.
״וזה מה שהופך אותי למיוחדת״ אמרתי וקרצתי לו, משחררת את הפקודה ונותנת לנו להתרסק על הרצפה, ורגע לפני אוראראקה שמרה את עצמה באוויר בכדי לא להיפסל.
״ילדה טובה״ למדתי לה וחזרנו מהר לתחושה, ממשיכים לרוץ, וברור, שלא נשאר עוד הרבה זמן וגם על הרצפה שוטו נעץ בנו עיניים והקבוצה שלו התחילה לנוע לעברנו.
קאצו, לא יניחו לי היום?!
״תחליפי בין הסרטים״ צעקתי לה במו שאנחנו מתחמקים מהקבוצה של שוטו, וראיתי שהיא מסתבכת עם זה.
״תמהרי!״ צעק לה שאדו שכבר לא הצליח להדוף אותו, וראיתי את זה, את היד של שוטו חוטפת את הסרט העליון, ושהוא מביט בו בדיוק בזמן הצפצוף שמסמל רק דבר אחד.
התחרות הסתיימה.
המבט שלו היה אטום, כרגיל.
והסתכלתי על לוח התוצאות כשאוראראקה ירדה ממני.
אני כל כך אצטרך אדוויל אחר כך.
מקום ראשון.
ריזה, אוראראקה, טוקויאמי, מידוריה.
אני לא מאמינה.
״ניצחנו!״ צעקה אוראראקה והרימה את ידה באוויר.
״אבל הוא לקח את הסרט! הסרט של העשר, אז איך ניצחנו?״ שאלתי אותה, אני יודעת שזה לא אמור לעניין אותי כבר עדיין, היא הסתבכה איתם ראיתי את זה בלייב.
״אני החלפתי אותם ברגע שהשגתי את הסרט השני מחשש שדבר כזה יקרה...״ אמרה בביישנות.
חיבקתי אותה, ״הצלת אותנו״ אמרתי לה וכולנו התחבקנו חיבוק קבוצתי גדול.
אני שמחה שפגשתי אותם, לא הייתי מחליפה אותם באף אחד אחר.
הרגשתי זיק של קנאה מאיזה מקום בקהל, ויש לי תחושה שאני יודעת מי זה, אבל כשהסתכלתי לאזור של הוקס, הוא לא היה שם.
מוזר....
חזרתי הביתה אחריי שנגמר השלב, לא חיכיתי לכולם והתקלחתי, כשיצאתי מהמקלחת שמתי לב לפתק על מיטתי.
׳ריזה הסיבה שלי לחיות,
אני צריך לעזוב למשימה, שאולי אני לא אחזור ממנה.
אבל אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך,
עד סוף העולם.
תחכי לי, המשימה תהיה ארוכה.
שלך,
הוקס.
XOXO׳
הוא עזב.
למשימה.
הוא רשם שאולי הוא לא יחזור ממנה.

*הודעה ממספר לא מזוהה*
מספר לא מזוהה: אל תדאגי.
מספר לא מזוהה: זה רק יעזור לך.

שמרתי אותו, מר פולשני.

לך תזדיין. לחשתי בראשי והחלפתי בגדים.
אל תדאג.
אני אחכה.
אני אחכה שנים אם אצטרך.
I'm not gonna lose control
תזכרי את זה ריזה.
אני לא הולכת לאבד את זה.
אהבה כזאת, של פעם בחיים, שומרים.
לנצח.

מאחורי המקלדת:

ריזה: מביטה קדימה ואחורה מהר, ״זו רק אני או שהסופרת לא הוציאה פרק הרבה מאוד זמן?״

מר פולשני: ״מסכים איתך.״

אאיזאווה: מדליק את היכולת שלו, ״אנחנו נאלץ לרתק אותה״ ונכנס לחדרה, רואה את כל חומרי הלימוד שלה על הרצפה והיא טובעת בהם.
הסרט שלו מתהדק סביב רגלה.

הסופרת: ״מה הקטע?!״ מתעוררת עם שקיות בעיניים.

ריזה: ״למה לא יצא פרק מלא זמן״ ונשענת על המשקוף.

הסופרת: נאנחת, ״תקופת מבחנים מזדיינת״

כולם: מביטים בה בשוק.

הסופרת: ״שמישהו יעשה כתב וויתור״ וקורסת על המיטה לישון.

הצלם: ״כתב וויתור, הדמויות לא שייכות לסופרת, רק העלילה, וריזה״

הסופרת: ישנה.

שוטו: ״ניתן לה לישון בשקט?״

כולם: מהנהנים ויוצאים מהחדר.