כתר של קרח

Part 1

צרחה קרעה את הדממה. ידו של ג'רמיה התהדקה על ידי מכאיבה, הסימן של ג'רמיה להבטיח בלי מילים שהוא לא יעזוב אותי. יכולתי להריח את הפחד שלו, למרות פניו החתומות שכל כך התאמצו להישאר רגועות בשבילי.
צרחה נוספת קרעה את האוויר, ואז שקט.
בלעתי רוק בפחד, הבעתה חותכת את קרביי כמו עם סכין מנתחים.
השקט נמשך, דקות ארוכות הסתתרנו מאחורי קיר הבטון.
ג'רמיה נשף בשקט בהקלה ונעמד מסמן לי לעמוד בשקט .
"אני חושב שהם הלכו", הוא לחש.
עצמתי עיניים בהקלה, ואז פקחתי אותן, נותנת לשביב של תקווה להסתנן פנימה.
אבל אז צרחה נוספת קרעה את האוויר.
הפעם היא הייתה שלי.

❄️ ❄️ ❄️

לפני שנה, כשמלאו לי שישה עשר קיצים, נער החווה של הכפר הקטן שלנו הציע לי נישואין.
כשסירבתי, הוא זעם. הוא הבטיח שיום אחד הוא עוד יקנה אותי כשפחה, וטען שעשיתי את טעות חיי.
כששבוע אחר כך הוא ניסה לפתות אותי לאסם, ואבא שלי העיף אותו משם, הפחד נעלם.
אבל אולי זאת הייתה טעות . כי עכשיו, קשורה בשלשלאות ומובלת בידי אנשי הכפור, זה היה נראה לי עדיף בהרבה.
האנשים לבשו בגדים עבים מצמר עבה, כל גופם מכוסה ומוגן מפני הקור הצורב, כשרק רק עיניהם נשארות חשופות.
רעדתי מקור ותשישות אחרי השעות הרבות אותן הפסקתי לספור בהן הלכנו, כמו כל שאר הנשים בשיירה, שהיו לבושות כמוני בבגדים דקים קיציים המתאימים לסנוריה, מדינת הקיץ שלי.
או מדינת הקיץ לשעבר שלי, כמו שהגברים העטופים היטב בשכבות מבודדות טרחו להזכיר לנו, בין שאר ההערות הגסות שלהם.
הלכנו עוד שעות רבות, כשמדי פעם מישהי קורסת על אדמת הקרח מתשישות, ואחד הגברים תופס בשיערה וגורר אותה אחרינו, מתעלם מתחנוניה וצעקותיה.
השפלתי את מבטי לשלג, והחזקתי מעמד.
רק כשהשמיים התחילו להחשיך הגברים נעצרו והחלו להקים אוהלים. אותנו הושיבו על השלג, נותנים לנו הפוגה מצעדת המוות המקפיאה.
נשמתי עמוק, עוצמת עיניים, וניסיתי להירגע ולחשוב על המצב בבהירות.
אני כבר לא בסנוריה. אחי נרצח מול עיניי. ואני מובלת כשפחה לסנו קטרינה, ארץ הקור האכזרית.
נרעדתי.
התחלתי להעלות בראשי את כל האפשרויות העתידיות העומדות לפניי כשאחד מן הגברים נעצר לידינו, מכחכח בגרונו.
הוא העביר את מבטו בין כולנו, ואז מבטו נעצר מולי.
קפאתי.
"את. קומי." הוא סינן, קולו עמום מאחורי הבדים על פניו.
לא זזתי, כמשותקת. ידעתי מה הוא רוצה. לא התכוונתי לתת לו את זה.
הוא התקרב אליי, מבטו זועם בשל חוסר הציות.
ואז הוא תפס בשיערה של הנערה לידי.
"אמרתי לך לקום ילדה טיפשה" הוא סינן בכעס.
הבטתי בו בהקלה, לא מסוגלת להרגיש עדיין את הצער על הנערה המסכנה.
כולן בהו בשניהם שותקות ומבועתות כשהוא גרר אותה משם לתוך אחד האוהלים, עיניו מחייכות לשמע תחינותיה ובכיה.
בלילה הזה כולנו שמענו את צעקותיה. נרדמתי רק מעט לפני שעלתה השמש החיוורת בשמיים. חלמתי על העתיד שהגורל תכנן עבורי. הוא היה מלא בקרח וכפור.