משהו שלא סיפרתי

"זה נעלם"

(סופי)
לאחר הפגישה שלה עם פיץ הלכה סופי לחפש אותו בכיתות הלימוד של ההרצאת היסטורית האלפים, היא הספיקה להגיע אחרי שהשיעור כבר נגמר ומצאה את רו מחוץ לדלת משחיזה את הציפורניים שלה בסכין שלא ניראתה כל כך
ידודותית,

"היי רו", אמרה סופי.

"אוו אני רואה שבאת להעיר את לורד שיערהורס הנרדם", אמרה רו עם חיוך זדוני.

"כן, כנראה..." אמרה סופי.

"אז אני מניחה שאתם סוף סוף הולכים להתוודות על אהבתכם אחד לשנייה ושגם בחיים לא אהבת את פיץ ושלא אכפת לך מההבטחה שהבטיח עם אולדן".

"איזו הבטחה עם אולדן?", מהירה סופי לשאול.

"אוו לא לא, את לא הולכת להוציא ממני שום דבר גברת בלונדה לא יודעת כלום", אמרה רו בחיוך חשוד.

"אני מניחה שאת צודקת", אמרה סופי והלכה לכיוון החדר.

-אחרי הנשיקה-

כשסופי חזרה לבייתה עלתה לחדרה ושכבה על מיטתה, היא חשבה על הנשיקה שהייתה לה עם קיף בפוקספייר.
"זה שום דבר", חשבה לעצמה.
"זה בדיוק מה שקרה לי עם דקס, הכל יחזור לאיך שהיה קודם", המילים המשיכו להדהד בראשה אבל סירבו לציית לה.
סופי החלה לשחזר אחר כל זיכרון שהיה לה אי פעם אם קיף, מנסה לחפש כל רמז קטן לסימן של רגש ממנו אליה.
היא נזכרה בפעם הראשונה שנפגשו במסדרונות פוקספייר.
בפעם הראשונה שהחל לקרוא לה פוסטר.
בפעם ההיא ששיחקו ביחד כדור בסיס עם פיץ וביאנה, והתעקש לשחק בקבוצה שלה.
כשהיה שם בשבילה שפיץ שנא אותה והלב שלה היה כמעט שבור.
כשרכבו על סילבני כשעפו בדרכם ביחד לפגוש את הברבור השחור.
כשנלחם למענה... הוא עשה יותר מדי בשבילה, והיא רק כעסה עליו והתעלמה ממנו ודיברה איתו על רגשותייה לפיץ.
מנגד רצונה החלה סופי לשחזר כל זיכרון מחדש עם קיף, כל מילה שאמר לה, אי פעם, כל בדיחה שסיפר לה, כל הפעמים שקרא לה פוסטר, כל המתיחות שביצע.
זה גרם לה לצחקק ולבכות בו בזמן, היא הרגישה הרגשה מוזרה כזאות בבטן אבל היא לא ידעה אם היא נכונה.
לפתע המקשר של סופי העיר אותה למציאות, היא ענתה לו ועל המסך הופיעו פניו של פיץ.

"היי סופי, אני לא ראיתי אותך מאז הבוקר", אמר.

"או כן אני מצטערת, זה פשוט שהיה לי עניין מוזר שאני מעדיפה לא להזכיר", ענתה לו סופי.

"זה בסדר, את לא חייבת לספר לי, אני רק התקשרתי לשאול אם את רוצה לבוא אלי הערב?", שאל פיץ בחיוך.

סופי השתדלה לחייך אליו את החיוך הכי כנה שלה.
היא הבחינה במשהו מוזר מתחילת השיחה, אבל לא הצליחה להבין מהו.
"זה נעלם", אמרה סופי בקול.

"מה נעלם?", שאל פיץ.

סופי חזרה שוב למציאות והתמקדה בפיץ.

"זה לא חשוב, אני סתם התמקדתי במחשבות שלי, ולגבי מה ששאלת, כן אני אשמח לבוא הערב".

סופי הבינה שכל רגשותייה כלפי פיץ נעלמו, והחליטה להתעלם מכך.
"לא יכול להיות שזה נכון-אמרה לעצמה-לא יכול להיות שאני..."

סופי לא הצליחה לחשוב אפילו על המילים האלה היא רק קיוותה להמשיך לקוות שהכל יחזור לאיך שהיה קודם.
ללא רגשות מיותרים...
***********************
מקווה שאהבתם וסליחה שהתעכבתי עם הפרק זה פשוט שאני גם כותבת בו בזמן עוד סיפור של המופלאה למי שמכיר ומאוד קשה לי לכתוב את שניהם ביחד אבל אני עדיין נהנת לעשות את זה :)
***************
תנו בכוכב☆