בפרק הקודם:
"כמה דקות יביאו לך חומר חיטוי"- אמר שסיים את השיחה. הוא נשק לפתע לראשי והתקדם לכיוון דלת יציאה.
"לאן?"-לפתע שאלתי מביטה בעקבותיו. "אמרת לי ללכת" אמר לא מביט בי, פותח את הדלת ויוצא החוצה.
___________________________
המשך נקודת מבט של אנסטסיה
נשארתי חסרת מילים, עדיין יושבת על הספה עם רגל מדממת. לפני שנה שנפרדנו אני זו שהלכתי מהיותו אדם קשה ועם בעיית עצבים. כן טעיתי, הבנתי הרבה בשנה האחרונה. הבנתי שחייתי את חיי עד כה בשקר אחד גדול.
כן הוא שם הכל בצד, לפחות זה מה שהוא אמר. אבל האובססיה הזו, הרוע, היכולת להרים עלי יד לא מתקבלת. הגעגוע שלי רק גדל בשנה האחרונה, שכחתי איך מרגישות שפתיו על שלי. אבל היה מה שהיה ואני מתקדמת הלאה. הייתי רוצה שהוא יעשה את אותו הדבר.
ישבתי במשך כמה דקות ארוכות על הספה עם דמעות בעיניים. דלת הכניסה נפתחה ונעמד מולי אותו אחד שהיה עוד אז לפני שנה, כל הזמן מסביבו של סקוט.
"גברתי, אדון מילר ביקש שאמסור לך את זה, שתוכלי לטפל בחתך" אמר מתקדם לכיווני ומניח על הספה קופסא קטנה, המכילה חומר חיטוי, פלסטרים ותחבושות. "תודה" מלמלתי, מבטה בקופסא בזמן שהוא עושה את דרכו החוצה מדירתי.
"לעזאזל" מלמלתי כשקמתי על רגליי והיא כאבה, בכל מקרה חתך לא גדול אבל כואב נורא. סגרתי את דלת הכניסה והתיישבתי שוב על הספה. טיפלתי ברגלי וחבשתי אותה.
קצת שרף מהחומר חיטוי. אחרי שעה שניקיתי את כל הזכוכיות וגם את המים שנשפכו על כל הרצפה במטבח, נשכבתי על מיטתי, מתכרבלת בשמיכה וכל מה שעבר בראשי ברגעים אלו, היה סקוט. הייתי רוצה שהוא יהיה לידי פה.
עברה כבר עוד שעה שאני שוכבת במיטה, מביטה בנייד המאיר את כל פני ולא מקבלת שום הודעה ממנו. לא אשקר ציפיתי לפחות להודעה אחת. מצד אחד אני מבינה שזה צריך להפסק ומצד שני אני רוצה אותו קרוב.
***
למחורת בבוקר קמתי עם הטלפון ליד פני, חיכיתי להודעה עד שנרדמתי. הבוקר עבר די לאט.
התארגנתי ללא חשק וכבר חיכיתי שהיום הזה יגמר ואוכל לחזור למיטה. כבר יצאתי מדירתי, ועשיתי את דרכי עם האוטו לכיוון המשרד. אני חייבת להתאפס על עצמי, היום לאורה צריכה להגיש לי מסמכים עבור הבר החדש. צריך כבר להתקדם ולעבור לפרויקטים חדשים.
הגעתי למשרד עושה את דרכי לתוך הבניין ואז למעלית ועולה מעלה.
"בוקר טוב גברת סלבטור" העובדים קיבלו את פניי וחייכתי אליהם חיוך מאולץ.
לרגע הבנתי ששכחתי מה זה לחייך מהלב ולא חיוך מאולץ. נכנסתי למשרדי ולאורה מיהרה להיכנס אחרי. לאחר שהיא הגישה לי את המקום ביקשתי ממנה לקבוע פגישה להיום בשעה 12:00, עם בעל המקום. לא רציתי לחכות עם זה.
הנייד שלי צלצל בזמן שישבתי מול המחשב ועברתי על הדוחות של חודש שעבר.
"הלו" עניתי בידיים רועדות.
"איך הרגל?" קולו נשמע אדיש וחסר כל רגש. כרגיל סקוט מילר.
"יותר טוב" עניתי ולאחר מכן שתקתי. לא היה לי מה לענות לו.
"אנסטסיה"
"סקוט"
לפתע שנינו אמרנו. הוא שתק מה שסימן לי להמשיך.
"כנראה שהייתי חדה מדי אתמול, תודה רבה על העזרה והדאגה. אבל בפעם הבאה לצלצל בדלת ועדיף שתעדכן מראש. אתה לא יכול להגיע אלי ככה בלי שום התראה. אנחנו כבר לא ביחד" בהחלט אספתי את כל האומץ שנשאר לי מולו.
"את מבינה שזה לא יקרה"- צחוק מתנסה נשמע דרך הטלפון. ניתקתי את השיחה. לא נתתי לו להמשיך. מה שהיה צריך להוכיח. הוא לא השתנה ואיזו דפוקה אני שבכלל העלתי לראשי את המחשבה שאני רוצה אותו בחזרה.
_________________________
איך?
ESTÁS LEYENDO
My trouble- הצרה שלי
Romanceסיפור המשך ל "גיבור שלי- my hero" "אתה לא תיגע בי"-צעקה בקולי קולות. "אתה לא תעז"-המשיכה לצעוק עלי. "תנסי אותי אנסטסיה, רק תנסי"-אמרתי בקול צרוד, נוקשה וחד. בקול שידעתי שיעביר בכל גופה צמרמורת. "בבקשה סקוט, תשחרר אותי" *** תראו לי מישהו שיהיה מרוצה...
