אני הנסיכה המתנקשת

בגיל שתיים עשרה הבנתי לראשונה את האופי האמיתי של בני האדם.

נועדתי למות כפי שנועדתי לחיות.

כשדם זרם ברחובות, נשארתי אני בחיים בזכות הקרבתם של אחרים.

הם ראו בי תקווה בעוד אני איבדתי כל תקווה. הם ביקשו שלווה בעוד ביתי שלי הפך לשדה קרב. בנשימתם האחרונה הם ביקשו ממני להפוך את העולם לטוב יותר אך כל מה שיכולתי לחשוב עליו שהאלים עצמם לא יכולים לשנות את טבע האדם, ואיך אני אוכל?

הדם נוקה מהרחובות, השלג גם הוא התחלף בחום השמש, ואנשים המשיכו לצעוד ברחובות ושכחו את אשר ביקשו, שכחו שלפני כן היה שלטון של אדם אחר, שכחו את המרד ושכחו את אלו שהקריבו את חייהם.

בעוד אני לא יכולתי לשכוח.

במשך שמונה שנים האדם שהוביל את הרצח של בני הממלכה שלי, חיי בצורה הטובה ביותר, הוא החזיק בכוח החזק ביותר והשליט את רצונו על פני הארץ כולה. רצח את אלו שמתנגדו לו וגבה מיסים מבני עמי שהשאירו אותם רעבים וחסרי פרוטה. הוא שלח את הצבא למסעות חסרות תכלית אשר אחדים בלבד חזרו ממנו בחיים. ועינה את האנשים רק על מנת לספק בידור לאכזריותו הנוראה. הסיפורים על שליט חסר רחמים הרחיקו לכת והתפזרו לכל קצוות תבל אבל אף אדם לא היה מוכן לסייע לאלו השרויים בסבל.

שמונה שנים עברו ואני היחידה שנותרה, משפחת המלוכה וכל קרוביי נצודו ונרצחו באכזריות על ידי האדם שטען לכתר בדרכי השקר. נשארתי היחידה - הנסיכה והיורשת האמיתית של ממלכת מיסרן, והגיע הזמן שלי לחזור הביתה.

לבשתי סגול, ופניי לא היו מכוסים, אך ידעתי שזה רק לזמן קצר. לאחר שניצלתי והוברחתי מהבירה, חייתי הרחק מהבית כילדה יתומה וענייה. גרנו בבית עץ קטן בקצה יער מבודד ומרוחק, כך לא יכולתי לצאת החוצה מהגבולות שנקבעו. ואם יצאתי אסור היה להסגיר את זהותי ופניי כוסו, שמה מישהו יזהה את הילדה צעירה בעלת מעמד המלכותי. שנים חלפו וכיסוי הפנים הפך לחלק הכרחי מלבושי, עכשיו שהרסתי אותו הרגשתי כאילו משהו חיוני ממני חסר.

כשאחזור למעמדי הראוי אף אחד לא יצטרך להסתתר, לחיות את חייו בפחד כפי שאני חייתי.

עמדתי והבטתי לעבר הארמון שבו גדלתי, הארמון היה מרשים גם בשעת הדמדומים, בעוד שומרים עברו על פני השערים. רציתי להשאיר את פניי חשופים, אך ידעתי היטב אסור לאף אחד לדעת את זהותי במיוחד לא לאדם שמולו הלכתי לעמוד, מדי פעם אפשרי לעצמי דקות שהם התנהגתי שהייתי כמו כל השאר, לא מיוחדת או שונה ולא הייתי זקוקה לאותו מעיף שיסתיר את פניי, אך דקות לסד אלו נעלמו מהר יותר מכפי שהגיעו. קשרתי בד על פניי, אף אחד כנראה לא יזהה אותי בבגרותי, אך העדפתי לא להשאיר דבר לגורל. נכנסתי לארמון ילדותי.

ליוו אותנו מספר שומרים, היינו כשלושה אנשים, שני גברים ואני והתחרינו על תפקיד בשירות המלך.