(ב) אשמת הכוכבים - הנוקמים | קיארה • דיאבלו

1 - פעם שלישית גלידה 🍨

זה היה יום נחמד, וחם. מאוד חם.

הלכתי לחנות הקרובה ביותר וקניתי גלידה.
הלוואי והייתי זוכה לגמור היום גלידה… אבל לצערי היקום רצה אחרת.

אז, בזמן שאני נהינת לי מאהבת חיי. הדבר המדהים והאלוהי בשם ׳גלידה׳, אני שמה לב לשני גברים.
אני יודעת, בטח נשמע מוזר מאוד.

אבל הם נראו שונה.

אחד מהם היה גבוה מאוד, בלונדיני עם שיער עד הכתפיים. ועיניים כחולות, תכולות.
השני, לא ממש גבוה אבל גם לא נמוך, שיער חום כהה ומבולגן. עיניים שמוסתרות במשקפי שמש וחליפה.

זה מה שהיה מוזר בו.

הוא היה עם חליפה.

כאילו, בוא גבר. קיץ. חם רצח. אני עוד שניה מורידה בגדים. ואתה מסתובב לי בחליפה שחורה ארוכה?
והשני היה בלי חולצה, מחזיק פטיש. ונראה כאילו הוא קפץ לו מאיזו אגדת ילדים, מיתולוגיה כנראה.

הם צחקו על משהו שלא הבנתי, המשכתי לאכול את הגלידה שלי בשלווה וצפיתי בהם.

הבלונדי נתן לאנשים לשמור על הפטיש הגדול המוזר שלו, שברגע שעזב אותו נפל מיד על הרצפה.
כאילו הוא היה ממש כבד.

וחליפה צילם וצחק מהצד.
בי נשבעתי, ללא מה שקרה לאחר כמה דקות של צפייה בהם, הייתי בטוחה שהם שיכורים.

הם ניגשו אלי.

"היי קטנטונת," הבלונדי אמר לי.
אידיוט.

"תוכלי להחזיק לי את הפטיש? חבר שלי צריך עזרה ואני לא רוצה שיגנבו אותו." הוא חייך אלי חיוך כזה שדרש בעיטה.

"בשמחה, אדוני."

אני מחייכת ומרימה ממנו את הפטיש בקלילות, חליפה כבר לא היה שם - לאן הוא הלך? ואיך הוא הספיק.

"א - את - " אני מרימה גבה למראו המופתע ולכמה שהוא החוויר.

"אני?" ניסיתי להמשיך אותו.
"אבל - איך - " הוא כמעט נחנק.

אני ממשיכה לאכול את הגלידה שלי באיטיות, בוהה בו ומחזירה לו את הפטיש באיטיות.

"אווו, קרב מבטים? אני טובה בכאלו קרבו - !" לפני שהספקתי להשלים את המשפט, ברוב חוצפתו, הוא חוטף אותי!
טוב, לא בדיוק. הוא יותר מרים אותי ומתחיל, אממ, לעוף.

כן - אני בוודאי נשמעת כמו משוגעת.

אבל הוא באמת עף!

טוב, הדבר הראשון שעשיתי כפי שבוודאי רובכם ניחשתם ואף הייתם עושים בעצמכם, היה להחזיק את הגלידה שלי יותר חזק.

"אאאה!" אני צועקת בבהלה לאחר שליקקתי מעט את הגלידה.

"תרגעי! איך קוראים לך?"

"למה שאני אומר לך איך - ?"
"זה חשוב!"

"אוקיי… אמה."
"בסדר, אמה, ובת כמה את?"
"בקרוב שבע עשרה. ולא מוצא חן בעיני שאתה מחבק את מותניי בכזו גסות, ועף לך!"