The last dance of revenge

אנחליטו

נקודת מבט- לונה

דמיאן פשט את חולצתו והלביש אותי בה, החולצה הגיעה עד ברכיי. מתאו ואנזו העלו בחזרה את מסכת הקרח שלהם, וכך גם אני, למרות הכאב, למרות שאני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים, אני עדיין חזקה.

אני פאקינג לונה מרינו.

״בואו פאקינג נעוף מפה״ מתאו אמר ואנחנו התקדמנו אליו, דמיאן נשא אותי בתנוחת כלה, בינתיים אנזו ומתאו מחפים עלינו ויורים בכל בן זונה שמנסה להוריד אותנו.

״אנחנו עוד מעט מגיעים לרכב במבינה, רק עוד מעט״ דמיאן אמר ולפתע ירייה נוספת נשמעה, הפעם קרובה יותר, הבטתי מעבר לכתפו של דמיאן וראיתי את מתאו על הרצפה, מחזיק בבטנו.

״מתאו!״ צעקתי אליו, ירייה נוספת נשמעה, רגלו של דמיאן התקפלה, הוא גנח בכאב, ״דמיאן!״ אמרתי והדמעות כבר צרבו בעיניי, הוא נפל על הרצפה, ״אנזו?! איפה אתה?״ צרחתי.

אנזו הופיע ליד מתאו אחרי מספר שניות בודדות, ״תקחי את דמיאן אנחנו חייבים להגיע לרכבים עכשיו!״ הוא פקד, מספר חיילים רוסים הופיעו מאחוריו וצרור יריות התחיל.

בקושי יכלתי לסחוב את עצמי אז גם את דמיאן? אני חייבת. נעמדתי על רגליי ומיד הרגשתי שאני עומדת ליפול, ״את חזקה לולה! את פאקינג מרינו! תזכרי את זה!״ אנזו צעק אליי בזמן שחבש את מתאו.

״אני חזקה, אני פאקינג מרינו!״ אמרתי לעצמי והרמתי את דמיאן על רגליו, תומכת בו בכתפי, הלכנו אל הרכב והכנסתי אותו פנימה, מיד יוצאת אך דמיאן אחז בידי בחוזקה, ״לאן את חושבת שאת הולכת?״ הוא שאל בעצבים, ״להציל את אח שלך״ אמרתי ויצאתי מהרכב.

רצתי אל הבנים, הכאב היה כמעט בלתי נסבל, בכל שניה הרגשתי שאני עומדת להתמוטט, אבל זה יעבור, וכרגע? אם אני לא אעזור, מתאו יכול למות, אנזו ביחד איתו ושניהם יעזבו אותנו.

הגברתי את הקצב ולבסוף הגעתי, ״תביא לי נשק״ אמרתי והושטתי את ידי אל אנזו שירה תוך כדי שהוא מחפה על מתאו בגופו, ״פאקינג לא לולה! לכי לרכב פאקינג עכשיו!״ הוא צרח עליי.

״אני כבר פה! תביא לי פאקינג נשק ותיקח את מתאו לרכב!״ אמרתי בעצבים, הוא נאנח, ידע שאני לא עומדת לוותר וזו גם ההחלטה הנכונה, הוא הושיט לי M16 ומיד הרים את מתאו על רגליו, ״חפי עלינו עכשיו!״ הוא צעק מבעד לרעש ואני התחלתי לירות על כל החיילים.

מורידה אותם כמו זבובים, צרחתי תוך כדי, משחררת את הכאב הבלתי נסבל שמתחולל בגופי. קמתי ממקומי עדיין יורה לכיוון הבני זונות, אך רצה לרכב.

לבסוף הגעתי ונכנסתי למושב הקדמי, ממשיכה לירות עד שאנזו החל בנסיעה. ״פאק זה היה פאקינג מטורף״ אמר אנזו, דמיאן ומתאו מאחור.

אני הייתי שקטה, עדיין בהלם, מה לעזאזל קרה פה עכשיו?

״לולה, את איתנו עכשיו, את לעולם לא תחטפי שוב, גם אם נצטרך לכבול אותך לאחוזה״ אנזו אמר בחיוך מנחם, מבטי שידר קור, הדמעות עזבו את עיני בקצב אך פני לא הגיבו למצב.

אנזו הבין את מצבי ופשוט המשיך בנסיעה.
_________

אנזו החנה את הרכב ויצא ממנו במהירות, הוא הוציא את מתאו ודמיאן, מחזיק אותם בשתי ידיו, אני יצאתי מהרכב ומיד רגליי כשלו, ״תישארי פה לולה, אני אכניס את הבנים ומיד אבוא לקחת אותך״ אנזו אמר.

״לא, אני יכולה לבוא לבד״ אמרתי, לא רוצה שאף אחד יעזור לי, הכרחתי את עצמי לקום ממקומי וללכת לכיוון דלת הכניסה, כשהגענו אנזו פתח את הדלת.

גוף קטן רץ אלינו בחיוך ודמעות, הילד שלי, אנחל שלי, החיוך הגדול תפס את מקומו על פני, ״מלאך שלי״ אמרתי וירדתי על ברכי.

הוא רץ אליי והתנגש בי בחוזקה, הכאב היה חזק אבל לא הראיתי לו את זה, הוא צריך לדעת שאמא שלו חזקה. ״מאמה״ הוא אמר בצרחה, ״מלאך קטן שלי״ אמרתי וחיבקתי אותו בחוזקה.

הדיבורים נשמעו סביבנו אבל כל מה ששמעתי היו נשימותיו של הבן שלי על עורפי, דמעותיו על עורי, אני לא חולמת, אני מחזיקה את בני בין ידיי.

אני בבית.

לבסוף התנתקתי מאנחל, מתבוננת בפניו היפיפיות, עיניו הירוקות והגדולות מביטות בי, משדרות לי גאווה, הילד שלי גאה בי, ואני גאה בו, הוא חייך אליי ואני החזרתי לו חיוך.

״אמא לא יכולה להרים אותך עכשיו אבל תבוא לישון איתנו היום?״ שאלתי בחיוך, והוא מיד הנהן. אני לא מתנתקת מבני לעולם.

ראש בלונדיני רץ אליי והתנגש בי, בריאנה. ״לונה!״ הוא צרחה וחיבקה אותי בחוזקה, דמעותיה שטפו את פניה היפות, ״ברי!״ אמרתי בחיוך וחיבקתי אותה חזק יותר.

גנחתי בכאב קל והיא מיד שחררה, לא רציתי להגיד שכואב לי כדי שאנחל לא ידאג. ״פאק כמה דאגתי לך״ היא אמרה, ״אני פה עכשיו״ אמרתי וחיבקתי אותה.

לבסוף התנתקנו, ״אנזו״ אמרתי והוא הסתובב אליי מיד בזמן שחבש את מתאו ודמיאן, הפצעים שלהם לא היו חמורים כך שאנזו יכל לטפל בהם בבית.

״כן לולה?״ הוא השיב, ״איפה אלכס?״ שאלתי ודמיאן מיד התרומם על רגליו, צולע לעברי, ״ממש לא לונה! את לא נכנסת אליו עכשיו״ הוא קבע, ״אני אכנס מחר, עכשיו אני רוצה להתחזק לקראת העינויים״ אמרתי והתחלתי לעלות למעלה.

״ברי אנחל כבר התקלח?״ שאלתי אותה, ״עדיין לא״ היא השיבה, ״אנחל. אתה רוצה שאני אקלח אותך?״ שאלתי בחיוך והוא מיד רץ אליי והנהן בראשו.

״יופי״ אמרתי בחיוך גדול ואחזתי בידו הקטנה, עלינו למעלה ואנחל התפשט ונכנס לאמבטיה, פתחתי את הזרם וקילחתי את בני היפייפה שכל כך התגעגעתי אליו.

״החזקתי מעמד בשבילך, בשביל הילד היפה שלי, בזכותך אני פה עכשיו״ אמרתי ואנחל הביט בי בחיוך קטן, הוא הרים את ידיו הקטנות לפני ואחד בלחיי, קירב את ראשו אליי ונשק למצחי.

״אוהב אותת מאמה״ הוא אמר את המילים בבלבול, ״גם אני אותך אנחליטו״ אמרתי, אנחליטו אומר מלאך קטן, ואני מאוהבת במלאך הקטן שלי.