The last dance of revenge

ולריו

גופי התקמר. הוא בעט שוב והרגשתי את החולצה המעופשת שהם הביאו לי נרטבת, הוא פתח לי את התפרים, וזה פאקינג כואב.

אני לא יכולה יותר, כל גופי חבורות, הכאב בוער בי, רוצה לשחרר מעט קיטור ולהרגיש משוחרר, אבל אני לא מניחה לו.

הוא חובט שוב ושוב, הדם שלי נמרך על הנעל שלו, מעטר אותה בצבע אדום וטהור, אבל דבר טהור אחד לא היה בו, דמי היה מלוכלך. וזאת הסיבה שאני פה עכשיו.

לבסוף הוא מרים אותי על רגלי אבל לא שניה לאחר מכן רגלי כושלות ואני נופלת, סלבה מחזיק אותי בזרועותיו הגדולות, ורידיו בולטים החוצה, ״הגיע הזמן שתענגי אותי, זונה!״ הוא קבע ופשט את החולצה האפורה והגדולה שלי.

מתחתיה לא לבשתי דבר מלבד תחתונים לבנים ומלוכלכים, סלבה קרע אותם מגופי, ״כנראה שמהיום אין לך תחתונים״ הוא אמר וצמרמורת הכתה בגופי.

הוא קשר את ידי לתקרה דרך השלשלאות, גופי היה חלש כך שהייתי נראת כבובה על חוטים. סלבה פשט את בגדיו וכרך את רגלי סביב מותניו, ״בבקשה לא״ נפלטה לי הבקשה, חולשה, פאק.

הוא התעלם והתחיל לחדור אליי, הוא הביט בעיני לאורך כל האקט, מממש את ההבטחה שלו, הוא מונע ממני שלווה, לפעמים כשהיה אונס אותי הייתי מדמיינת את דמיאן, מדמיינת את בעלי.

כשהיה חובט בי הייתי מדמיינת את אנחל, את הבן היפה והחזק שלי, כמה שאני מתגעגעת אליו, הגעגועים לפעמים מהווים לי כאב פיזי, התכווצויות נוראיות בכל גופי.

הוא חדר אליי בחוזקה, מכאיב לי בצורה בלתי מוסברת, רעדתי תחת מגעו, הוא המשיך, הכאב חלחל בי ביחד עם הגועל, לפתע גנחתי כנגד רצוני, אבל המגירה של גופי גברה על ההגיון.

הוא חייך חיוך מעוות ודוחה, הוא התנתק ממני, אך לא שחרר אותי מהשלשלאות. הוא לבש את בגדיו והתקדם אל הדלת, יצא ממנה וסגר אחריו.

לאחר כמה דקות הוא חזר, וחתיכה קטנה של לחם בידו. ממש בגודל של ביס אחד. הוא התקדם אליי, נשארתי עירומה מולו, כבולה לתקרה.

הוא נעמד מולי, גבוה ממני ב-30 או 40 סנטימטרים. ״תפתחי את הפה״ הוא פקד, פתחתי את פי בשבילו, הוא תחב את חתיכת הלחם לפי, ״בתיאבון״ הוא אמר ויצא מהחדר.

לעסתי את הלחם והתענגתי על הארוחה היומית שלי, לאחר מכן סיימתי לאכול את החתיכה הקטנה, הדמעות צרבו בעיני, אך לא הרשיתי להן ליפול, אין סיכוי שאני אשבר.

לפתע צעקות נשמעו מחוץ לתא, יריות לפתע נורו לכיוון הדלת שלי וכנראה גם אחרות, הכדורים לא חוררו את הדלת, קפצתי במקומי למשמע כל ירייה אבל בקושי זזתי.

לא יכלתי לעשות דבר, רעדתי מקור, גופי חשוף לחלוטין, ואז הדלת נפתחה, סלבה נכנס שוב, ״מה לעזאזל קורה כאן?״ שאלתי בשקט, והוא נהם, ״תסתמי את הפה״ הוא קבע.

הדלת נפתחה שוב וסלבה נעמד מולי, חוסם את שדה ראייתי ושולף אקדח, ״תוריד את האקדח סלבה״ הקול נשמע, הקול המוכר, דמיאן? לא לא אני שוב הוזה.

״בחולומות שלך איטלקי מזויין״ סלבה אמר וטען את אקדחו. ״תזוז לי מהדרך לפני שאני יורה לך כדור בין העיניים״ הקול קבע שוב, ״לעולם לא אכנע לפאקינג איטלקי״ סלבה נהם בעצבים.

״לילה טוב״ הקול אמר, לילה טוב? פאק מה אם זה באמת דמיאן? לא! לונה זה לא פאקינג דמיאן! את פאקינג חולמת.

כדור נורה וסלבה נפל, שלושה גברים נגלו לפני, עיני נפערו כשראיתי את דמיאן, אנזו ומתאו, אבל נסגרו במהרה כשידעתי שאני מדמיינת.

״מי אתם? מה אתם רוצים ממני?״ אמרתי כששלושתם הסתכלו עליי במבט מבולבל ומודאג, ״במבינה, אלו אנחנו, זה אני, דמיאן״ הוא אמר אבל אני הנדתי בראשי.

״לא! אני הוזה! מי אתה באמת??״ שאלתי בלחץ, הוא התקרב אליי ואני השתוללתי במקומי, הכאב חלחל בין עצמותיי, שרירי כאבו כל כך.

הוא תפס את פני בידיו הגדולות, ״זה אני״ הוא אמר, ״מה אני יכול לעשות כדי שתאמיני לי?״ הוא שאל, ״איך רציתי לקרוא לילד שלנו לאחר מותו?״ שאלתי, רק אני ודמיאן ידענו את השם.

״ולריו״ הוא אמר, הקלה שטפה את גופי, ״אמרת שהשם שרצית לתת לילד הבא שלך יהיה ולריו״ הוא אמר בשקט, הדמעות עזבו את עיני, ״דמיאן?״ אמרתי בשקט, ״כן במבינה, זה אני״ הוא אמר ומיד נשק לשפתי, ניסיתי להתקרב כמה שיותר אז ללא הצלחה השלשלאות כבלו אותי.

דמיאן התרחק ושלף אקדח, כיוון אותו אליי, נבהלתי כשהוא ירה, אבל הוא ירה למעלה, אל השלשלאות, משחרר אותי בירייה בודדת.

רציתי לרוץ אליו אבל בשניה שהשלשלאות עזבו את זרועותיי נפלתי היישר אל זרועותיו, מחפשת הגנה אצל הגבר שלי.

״מה עם אנחל? מה עם הילד שלי?״ שאלתי, הדבר שהטריד את מוחי כל כך הרבה, מה עם אנחל.

״הוא בסדר, הוא מתגעגע אליך בוכה ללא הפסקה, אבל הוא ידע שנחזיר אותך, הוא ידע שנמצא״ הוא אמר והדמעות צרבו בעיניו, הרמתי את ידי אל פניו מלטפת אותו, כמה זמן רציתי ללטף אותו.

״בואי נלך הביתה״ הוא אמר ונשא אותי החוצה, ניצלתי, כמו תמיד הגבר שלי הציל אותי, בעלי הציל אותי.