Basic

28

״אפילו לא קרוב.״ אני מתאימה את הגישה שלי לשלו, שנייה לפניי שנעמה מסתכלת עליי ומשתיקה אותי עם המבט שלה.

אני מנסה להתרכז קצת יותר בשיעור, וקצת פחות באדם. זה קשה, מאז כל מה שקרה בנינו אני וויתרתי על להקשיב בשיעורי מתמטיקה, הגעתי למסקנה שלנסות זה כבר לא ממש יעיל.
לעומת זאת, אם אני רוצה לשפר את הציונים שלי, ואני חייבת, אני צריכה לקחת בחזרה את ההחלטה שלי, ולהבין משהו מהשיעורים האלה.
המספרים שעל הלוח נראים לי קצת חסרי משמעות, בהתחלה, אבל כשנעמה מדברת מספיק, ומסבירה לילדים ששואלים שאלות, אני מתחילה לראות כיוון בשיעור הזה.

״היי, אני חושבת שהבנתי את התרגיל הזה.״ אני לוחשת לאדם, עדיין בהלם מעצמי.
״את מבינה משהו ממה שרשום שם?״
״בדרך כלל לא, אבל היום אני חושבת שכן.״ אני עדיין מנסה לפענח את מה שקורה כאן.

״אוקיי, תמשיכי להתרכז, אוליי עוד ייצא משהו מאחד מאיתנו.״
״אתה יודע שאנחנו לא חייבים את המקצוע הזה בשביל להצליח בעתיד, נכון?״ אני שואלת.
״ברור שלא, במיוחד אצלך. את תצליחי בלי קשר כי את יודעת לצייר.״ השיחה השקטה שלנו ממשיכה, נעמה עדיין לא שמה לב.
״טוב, אני לא מתכננת לעשות שום דבר עם הציורים האלה, אז אוליי באמת כדאי לי להשקיע במתמטיקה.״ אמרתי באדישות. אני מתעלמת מהבעת הפנים המופתעת של אדם, ומפנה את המבט שלי בחזרה אל הלוח.

״מזאת אומרת ׳לא מתכוונת לעשות שום דבר׳?״ אדם חוזר אחריי, אבל אני לא עונה לו. עד שסוף סוף הצלחתי להבין מה קורה בשיוער מתמטיקה, אני לא רוצה להרוס את זה בשיחה על נושא שהחלטתי כבר ממזמן.
אני לא מתכוונת להשקיע בציור, זה תחביב ולא שום דבר יותר מזה. מתמטיקה לעומת זאת, בזה אני חייבת להשקיע יותר אם אני רוצה בגרות סבירה.

אני מסמנת לאדם עם היד שיפסיק את השיחה הזאת, אני באמת מנסה להתרכז. אני גם לא רוצה לנהל את השיחה הזאת, אבל זה לא קשור עכשיו.
אני ממשיכה להקשיב ומגלה שהנושא הזה באופן ספציפי מאוד, לא כזה קשה כמו שחשבתי. האותיות והמספרים שאני מעתיקה למחברת שלי, מקבלים פתאום משמעות, אני מבינה את מה שאני כותבת, וזה מרגיש מדהים.
כשאני מסיימת לפתור את אחד מהתרגילים, ושוב מצליחה, אני מתאפקת לא לצעוק משמחה. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל זה באמת מרגש אותי להצליח.

אני מרגישה את אדם מסתכל עליי בזמן שאני שקועה בשיעור, כשאני מסיימת את התרגיל האחרון, אני תופסת אותו על חם. הוא לא אומר שום דבר, רק ממשיך להסתכל עליי, ולחייך לכיווני. בנוסף לאדם, גם עמית לא ממש מפסיקה לבהות בי, אבל כרגע אני מאושרת ומרוכזת מדיי כדיי להעניק תשומת לב לאחד מהם. אני מחזירה לאדם חיוך, אבל גם מגלגלת עיינים, וחוזרת למחברת שלי.

כשהשיעור נגמר, אני אורזת את כל הציוד שלי במהירות, עדיין עם חיוך מטופש על הפנים שלי, אחריי שיעור המתמטיקה המוצלח הראשון שלי בשנה האחרונה.

״אני ממש גאה בעצמי כרגע.״ סיפרתי לאדם בזמן שהתארגנתי לצאת מהכיתה.
״יש לך על מה.״ הוא ענה לי, התחלנו להתקדם ביחד לכיוון היציאה.
״היי, לא רציתי להגיד לך כלום בשיעור כי היית מרוכזת, אבל עמית לא הפסיקה להסתכל עלינו.״ הוא אמר את זה בשקט, אני יודעת שאין סיכוי שעמית שמעה אותנו. לרגע שמחתי שאדם העלה את הנושא.

״לא שמת לב? היא ככה מאז שהיא עברה ללמוד איתנו.״ אמרתי. מתוך אינסטינקט הסתכלתי על עמית לרגע, ונוצר בין שתינו קשר עין. מיהרתי לקטוע אותו, והפנתי את מבטי בחזרה אל אדם.

״רואה? אפילו עכשיו.״
״את לא חושבת שזה קצת מוזר?״ הוא שאל אותי. מסתבר ששנינו מצאנו את הסיטואציה הזאת קצת קריפית, אבל לא אמרנו אחד לשניה.

״ברור שזה מוזר, אבל היא שבורת לב או משהו.״ ניסתי להרגיע את אדם ואת עצמי. ״זה יעבור בקרוב.״ המשכתי. מאז כל מה שקרה ביני לבין עמית, היא נהייתה דיי מוזרה.
כל פעם שאני עוברת ליידה במסדרון, או נמצאת בשיעור מתמטיקה, אני מרגישה את העיינים שלה עליי. כנראה שגם אדם עובר את זה.

״בואי נקווה שאת צודקת.״
״אני תמיד צודקת.״ נזכרתי בשיחה שלנו מקודם, והרגשתי חייבת להוסיף את זה.
אדם התחיל לצחוק, ואז קטע את עצמו. ניסתי להבין מה קרה, ואז שמעתי קול מוכר מאחורי.

״עזבי, הם פשוט לא שווים אותך.״ הסתובבתי כדיי לראות את מה שאדם ראה, ולאשר את החשדות שלי. מסביב לשולחן של עמית ושירה מצאתי את כל החבורה שלנו, שלהם.

ניחשתי שיואב מדבר עם עמית עליי ועל אדם, ממש מול הפרצוף שלנו, אבל לא הייתי בטוחה.
לא רציתי להאמין בזה, לא היה לי כוח לזה.

״אני יודעת, היא סתם מטומטמת, הוא יעשה לה בדיוק את מה שהוא עשה לי.״ שמעתי את עמית, ועכשיו כבר לא הייתה אפשרות אחרת.
אני לא בטוחה מי מכל האנשים שהיו שם בכלל שם לב לעובדה שאני ואדם עומדים ליידם, אבל אני יודעת שעמית ראתה אותנו.
היא התסכלה עליי בזמן שדיברה, היא עשתה את זה בכוונה.

שירה נגעה בזרועה של עמית, ניסתה להרגיע אותה. היא מלמלה משהו שלא ממש שמעתי.

״עזבי אותה שירה, היא צודקת. הוא סתם מפגר, כנראה ששניהם כאלה. יעל תקבל את מה שמגיע לה.״ יואב קטע את שירה. המילים שלו גרמו לי להרגיש נורא, נמאס לי לשמוע אותם, נמאס לי לשמוע את זה. אני לא מבינה למה הם לא פשוט משחררים אותי.
הסתובבתי בחזרה אל אדם. רציתי לצאת מהכיתה, רציתי להיות איתו לבד, אבל כנראה שזמן התגובה שלי לאירועים איטי מדיי, כי הוא כבר לא היה מאחורי.

״אני רוצה לראות אותך אומר עוד מילה אחת עליה.״
נאלצתי להסתובב, שוב. עברה בקושי שניה ואדם כבר עמד מול יואב, ואיך שהוא הפריד אותו מכל שאר החבורה.
שיט.

הייי כולם, מקווה שאתם לא מבואסים על הזמנים המוזרים שבהם אני מעלה פרקים בזמן האחרון, אני עדיין במצב מטורף בכל היג ההזוי הזה, ואני בקושי מוצאת זמן לכתוב, מקווה שאתם מבינים❤️

אני גם סופר שמחה שאתם לא נוטשים את הספר וממשיכים לקרוא אותו, כי האקשן מתחיל לחזור חברים 3>
נתראה בפעם הבאה🤍🤍