בוערת

{1} אש

כיחכחתי בגרוני לקראת ההמשך, אוזרת כוחות, כשסטלה מהשורה האחרונה החליטה להציק.

"מה עם הריקים אלנה? לא מאמינה ששכחת את עצמך!" היא מגחכת, ומניפה את שערה הבלונדיני הארוך אל מעבר לכתפה בניצחון כאשר כולם צוחקים.

אני חורקת בשיניי וממשיכה בהרצאה, מחליטה להתעלם מסטלה.
"אבל, ככל שעברו השנים, נוצרה תופעה חדשה- אנשים שנולדו חסרי יכולת לחלוטין. הם נקראו 'ריקים'."
אני בולעת רוק.
"יש תיאוריות שונות מדוע זה קורה, אבל כל שנה מספר הריקים שמתגלה עולה, והם כרגע מהווים כארבעה אחוזים מהאוכלוסייה."

אני שומטת את הדפים שמהם קראתי את ההרצאה, ומתכוונת לחזור לכיסאי, אבל סטלה שוב מתערבת.

"המורה, אני חושבת שהנתונים של אלנה לא היו מספיק מקיפים." היא נעמדת במקומה עם יד על המותן, וחיוך מרושע על פנייה.
אני מתכווצת טיפה, מתפללת לאלים שהמורה טימותי יחליט להיות אמיץ ולהתנגד להשפלה הבאה שסטלה מתכננת לי.

"איזה נתונים את חושבת שחסרים, סטלה?" עיניי נעצמות ביאוש. כמובן שהמורה טימותי לא יעז להתנגד לבת של המנהל.

"העובדה שריקים חסרי יכולות הם בעלי אופי תככני ומרושע שפוגע בסביבה. ולכן צריך להוציא אותם מהחברה, כמובן."

סטלה מתיישבת חזרה בשולחן שלה, חיוך מרוצה מתוח בין לחייה.
זיק, מי שהיה חבר טוב שלי עד לפני שנתיים, עד לאותו רגע ממש שבו ביטא יכולת, מוסיף, "אני שמעתי שחושבים להקים עיר ריקים. כדי שלא יפגעו בכל הנורמלים. זה שהם פגומים לא אומר שאנחנו צריכים לסבול!"
הוא מחייך חיוך מרוצה כשסטלה מבזיקה אליו חיוך מאשר, ואני רוטנת בשקט.
זיק היה חבר מאוד טוב ותומך לפני שהוא ביטא יכולת של מערבל והחליט שסטלה היא כבר לא מושא השנאה המשותף שלנו, אלא מושא ההערצה החדש שלו.
למען האמת, זיק היה יותר מחבר טוב.
חבל שעכשיו שקית זבל יכולה לתפקד כחבר אמיתי טוב יותר ממנו.

טימותי מכחכח בגרונו, ואני טיפה מרחמת עליו.
"האמת היא ששום דבר כזה לא הוחלט. ושום דבר על האופי של הריקים לא הוכח." המילים שלו מספיק ניטרליות כדי שאעריך אותו מחדש, עד שסטלה מפנה אליו מבט זועף והוא מתקן, "עדיין לא הוכח."

נראה שזה מרצה את סטלה, והשיעור נמשך.

אני מעבירה אותו בלעבור על ספר ההיסטוריה ולמחוק את כל המקומות בהם מוזכרת המילה 'ריקים', בעזרת קישקוש עם העט המקסים שלי. זה עוזר לי להוציא את העצבים, ואני מקווה עד סוף שנה לסיים למחוק את כל האיזכורים של המילה בכל ספרי הלימוד.
זה בכלל לא אישי, מה זאת אומרת.

סוף השיעור מגיע, ואני ממהרת לצאת מהכיתה לפני כולם. אני חושבת שניצלתי כשאני מגיעה כמעט לשער בית הספר, אבל מתבדה כשצעקה נשמעת מאחוריי.