25

4.6K 222 20
                                    

קלובר מיי
אני רצה במדרגות והצחוק לא משחרר ממני. ״בחיי, מיי!״ ג'קסון רץ אחרי.

גנבתי לו את הנייד.

רק רציתי מידע סודי ומסתבר שזה גרר אותו אחרי. קטע, הא?

״את תיפלי.״ קול נמוך מפתיע אותי ואני מפספסת את המדרגה האחרונה. אני נופלת קדימה ביבבה מופתעת. ״אמרתי לך.״ ידיים חזקות תופסות אותי ומונעת את הנפילה.

״תקח ממנה את ה-״ ג'קסון נעצר, מתנשף.

אני מחייכת חיוך קטן וקופצת על רגליי, ממשיכה לרוץ. ״מה היא לקחה?״ אדוארד שואל את ג'קסון.

״את הנייד, בוס.״ הוא עדיין מתנשף.

ואז תוך שנייה יד חזקה מחבקת אותי במשיכה קטלנית. אני מצייצת בהפתעה. נתפסתי. משום מה אני פורצת בצחוק. ״אתה רץ כמו צב, ג׳קס, אז אולי אתה צב ולא כלב? אבל ג׳קס זה שם של כלב ולא של צב-״ ואני מעיפה לעברו מבט חטוף. הלב שלי יוצא מהמקום.

זה לא ג'קסון.

״גנבת לגקסון את הנייד, קלובר?״ עיניו חסרות כל רגש אפשרי.

אני מנסה לזוז ולצאת מהאחיזה שלו, אבל הישבן שלי מתכחכך באיברו, אדוארד גונח ואני מרגישה את איברו תחת ישבני מתקשח. אני מצייצת ונעמדת על קצות האצבעות כדי לא לעשות יותר בלגן.

זה קשה.

זה לא שהייתי בלרינה כשהייתי קטנה.... כאילו, איך אעמוד כל כך הרבה זמן על קצות האצבעות?

״קלובר.״ הוא נוהם בכעס. ״תניחי את הנייד על השולחן.״

רק רציתי לדעת מה עם אבא שלי...

״בסדר.״ אני ממלמלת ברוגז. ״רק תשחרר אותי.״ הוא משחרר אותי ואני מתכוונת לברוח אבל הוא מושך אותי שוב אליו. ״בסדר.״ אני פולטת צחוק קטן. ״בסדר.״ אני נכנעת.

ג'קסון מגיע וחוטף את הנייד מידי. ״לא סומך עלייך יותר בחיים.״ הוא אומר בחיוך משועשע.

אני מוציאה לו לשון.

״מה את ילדה קטנה?״ אדוארד ממלמל בכעס.

״החזרתי לו את הנייד.״ אני מתעלמת מהעוקץ של מילותיו. ״אז תשחרר אותי.״

ג'קסון שולח לנו מבט מהיר והמבט של אדוארד מבריח אותו מהמטבח. אכזבה קטנה מגרדת בעורי. הוא כל הזמן משאיר אותי מאחור. אני מחזירה את המבט לאדוארד אחרי כמה שניות. ״מתי תביני שלא אכפת לו?״ הוא מסנן בכעס.

אני מכה את חזהו. ״אתה מקנא, נכון? בגלל זה אתה מציק לי.״ אני מתעצבנת.

גבתו מתרוממת. ״בזה שהוא כל הזמן משאיר אותך מאחור?״ הפה שלי נפתח ונסגר. ״במה יש לי לקנא?״

״תשחרר אותי.״ אני מכה שוב את חזהו.

״תיתני עוד מכה.״ הוא מזהיר.

אני נותנת מכה אחת נוספת אבל אז גבי נצמד אל הקיר ואני מצייצת. שפתיו נצמדות לשלי. עיניי נפקחות בהפתעה. עיניו נשארות על עיניי ונראה שהוא כועס.

על מה הוא כועס בכלל? למה הוא כל הזמן כועס?

הוא מתרחק ממני בנהמה.

הוא מתרחק והולך לכיוון המדרגות.

אני כועסת אפילו יותר. ״למה אתה תמיד כועס עליי?״ אני קוראת בכעס.

״כי את מעצבנת.״

אני רוצה לבכות מרוב עצבים. ״אני זאת שאמורה לכעוס עלייך!״ אני צועקת.

הוא מסתובב ומביט בי במבט הכי מאופק שלו. הוא נראה כאילו רוצה להרוג אותי. ״באמת? על מה?״

״על האגו הנפוח שלך! אפילו לא ביקשת סליחה על ההתנהגות המסריחה שלך!״

ג'קסון מכחכח בגרונו מהסלון. אנחנו מתעלמים ממנו. ״כן ביקשתי ממך סליחה! יש לך בעיה? את לא זוכרת שבאתי לחדר המזויין שלך?״ הוא מרים את קולו.

אז הוא באמת בא? זה לא היה חלום?

״לכי תזדייני, קלובר, לא ארד על הברכיים בשבילך. בחיים.״ הלב שלי קצת מתכווץ. ״ואם כבר, אז את זאת שתרדי על הברכיים וזה יהיה רק בשביל דבר אחד.״

בן זונה!

״לך תזדיין!״ אני צועקת.

״אקח את זה לתשומת ליבי,״ הוא בוחן אותי בזלזול ואז נעלם במדרגות.

אני צועקת בתסכול. ג'קסון עדיין מביט בי בחיוך קטן. ״זה לא מצחיק.״ אני מנופפת בידיי. ״אני אהרוג אותו. אותך. את כולם, בעצם, כן! את כולכם!״

ג'קסון פורץ בצחוק.

זה ממש לא מצחיק!

סינדרלה Where stories live. Discover now