קוברה

פרק 20

אתמול הספקתי לתפוס את הפרופסור בסוף היום כדי להודיע לו על הסכמתי לתפקיד שהציע לי בעיתון בית הספר. התגובה השמחה והאמונה שלו בי חיממו את ליבי, במיוחד כשאמר שהוא מצפה בקוצר רוח לקרוא את המאמר המעולה שאכתוב, כמו כל עבודה שהגשתי לו במהלך השנים.

אז אחרי שהתעוררתי על רגל שמאל, החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולעשות משהו שישמח אותי.
התחלתי לכתוב את הגרסה הראשונה למאמר, כי ברור לי שאתקן ואשנה אותו עוד עשרות פעמים עד שיצא לא פחות ממושלם בעיניי.
בשאר הזמן למדתי בקדחנות מהכרך העבה למבחן בהיסטוריה שיתקיים ביום ראשון.
ניסיתי להדחיק ממוחי כמה שיותר את המחשבה על האירוע המציק שמחכה לי הערב.
אבל אז הגיעה כבר השעה 19:15, והבנתי שאני חייבת להתחיל להתכונן, כי אין חיה כזו שנקראת ״לאחר לאירוע של אבא.״ בטח לא כשצריך להיות מוכנים ומתוקתקים כבר חצי שעה לפני הגעת האורחים.

אחרי מקלחת נעימה אך מעט מתוחה, אני לובשת שמלה שחורה ועקבים קטנים.
השמלה השחורה שאני לובשת נחשבת דיי ראויה לאירוע כזה, אם כי אני בטוחה שאמא תעקם את האף לגבי האורך שלה. היא קצרה באופן גבולי וצמודה, מכסה את חזי ובעלת שרוולים קצרים שמכסים רק את כתפיי. יש בה חלק של פס שקוף, בין איזור עצם הבריח לתחילת המחשוף, והוא מייפה אותה.

אני מתיישבת מול שידת היופי שלי, מסרקת את שיערי המסולסל וצוללת למחשבות.

הכללים בכל ארוחה רשמית כזאת הם מאוד מעצבנים.
אסור לי לדבר אלא אם כן פונים אליי, עליי לדבר בנעימות של ״גברת מכובדת״ גם אם לא מדברים אליי באותה צורה- הכול כדי לשמור על כבודו של אבא שלי.
אני משתדלת להקפיד על הכללים האלה ליד העין הבוחנת של הוריי, במיוחד של אבא, אבל כשאני לא בטווח הראייה שלהם אני מרשה לעצמי לשחרר קצת קיטור.

אני נושפת, וכדי להוריד את מפלס הלחץ שלי ולמנוע חרדה לא רצויה בתוכי, אני חושבת על הדברים הטובים שיהיו בערב הזה: אוכל לבלות זמן איכות יקר עם קתרין, בתקווה שלא תהיה מרוסנת וייצוגית מדיי מול משפחת רומאנו.

בנוסף, הספקתי להציץ בתפריט הארוחה, והוא מכיל דלורית אפויה. ואני ממש-ממש אוהבת דלורית.

ברמה שכבר הספקתי לקרוא לכוס שלי על שם הדלורית, לעומת בחורות אחרות שנתנו לבת טיפוחיהן שם סתמי כמו ״בריטני״ או סתם ״קיטי-קאט״.
בטח תקראו לזה אובססיה מוזרה, אבל אני אקרא לזה אהבת נפש עמוקה.

אני לא מתאפרת הרבה, רק מורחת מסקרה, טופחת נגיעות של קונסילר מתחת לעיניי, מברישה קצת סומק בלחיים ומורחת ליפגלוס בגוון אדמדם על שפתיי.
לבסוף, אני מרימה את תליון האזמרגד העדין ממתלה התכשיטים ועונדת אותו סביב צווארי.

הרבה פעמים אני רואה בו סמל לתקווה שמשהו עוד יכול להשתפר. הוא מזכיר לי את היום שאבא נתן לי אותו בגאווה, בחיוך נדיר וחמים שמאז אותו יום לא ראיתי כבר במשך שנים.
דמעות קלות עולות בעיניי. אני מתגעגעת לזה.
אני מתגעגעת לתקופה שאבא עוד היה מגלה שמץ של רכות וחמלה כלפיי.
אוף, לעזאזל עם שאריות ההורמונים של סוף המחזור.