It's Where My Demons Hide

Season 2 Chapter 1

חיבקתי את רגליי ורעדתי מאוד ,היה לי קר ולא רציתי ללכת אל חדר השינה להביא שמיכה. האור היחיד בבית היה האור הקטן שבקע מהירח דרך החלון הגדול לצד הספה עליה ישבתי. דרך אותו החלון נכנסו גלים של רוח קרירה ויכולתי להריח את הלילה. השעה כבר 12 ורבע ,הוא מאחר ב13 דקות ,אני מחכה לו כל לילה כי אני פוחדת לישון לבד. התחלתי לדאוג כי בדרך כלל הוא מאחר ב5 דקות או 6. אפילו מתוך החושך והקור שהקיפו אותי ,הרגשתי מאוד בטוחה. חיוך התנוסס על פניי כששמעתי את צעדיו מבעד לדלת ,נשכבתי על הספה והתכרבלתי בעצמי ,לא רציתי שיראה שאני ערה. הוא לא הדליק את האור כשנכנס והלך בשקט בשקט. שמעתי את צעדיו נעצרים כשהבחין שאני על הספה והרגשתי אותו מתקרב ,הוא הקיף אותי והרים אותי על ידיו ,סוחב אותי בקלילות אל חדר השינה ומניח אותי על הצד שלי במיטה הזוגית הרחבה.

הוא כיסה את גופי בשמיכה וצמרמורת עברה גופי כשלא היה לי קר יותר. למספר רגעים לא שמעתי אותו עושה דבר ,אבל ידעתי שהוא עומד מולי ,שנייה אחר כך הוא נשק לשפתיי נשיקה קצרה ומצאתי את זה להזדמנות לגלות לו שאני ערה ומשכתי אותו אליי. הוא צחק ולחש "ידעתי שאת ערה" ,ונישק אותי. פתחתי את כפתורי חולצתו עד שהוא עצר אותי. "אני מאוד עייף ג'יין" לחש בקול מתוק ,שפשוט לא יכולתי לא לסלוח. חייכתי והורדתי את חולצתו ממנו וזרקתי אותה אל הכיסא עם הבגדים המלוכלכים. הסתובבתי עם גבי אליו והתכרבלתי בשמיכה הקרה ,חיכיתי שיתארגן לשינה ויבוא לידי ,פחדתי להרדם כשהוא לא כאן.

*ארבע שנים לפני*

נכנסתי עם טום למכונית שלו וישבנו ,שתקנו. אני הייתי עוד בהלם בגלל מה שקרה עם לואי ,וטום שיתף איתי פעולה ,לא רציתי גם שיגיד דבר. טום התניע את האוטו ונסע. לא שאלתי לאן ,לא היה אכפת לי לאן. אני מרגישה שאיבדתי את חיי ,אני לא מוצאת טעם או משמעות לחיי ,אין לי לאן ללכת או לאן לחזור. אני לא רוצה לחזור אל השנים הארוכות והעצובות של הבדידות המוחלטת שחוויתי.

טום הסיע אותי אל ביתו ,שם הוא הוביל אותי לחדרו ואמר "תרגישי כמו בבית". הוא הביא לי כוס מים ,יצא מהחדר ולא חזר. כשהבנתי שטום לא הולך לחזור ,הרשיתי לעצמי לבכות. בכיתי את חיי ללא הפסקה במשך שעות ,עד שנרדמתי. תחילה אני בטוחה שטום שמע כמה מיבבות הבכי שלי ,אבל בסופו של דבר איבדתי את הרגש והדמעות שלי זלגו מעצמן עד שנרדמתי.

בוקר למחרת גיליתי שההחדר נשאר כמו שהיה ,טום לא נכנס לכאן מאז שיצא אתמול. יצאתי מהחדר והלכתי על קצות האצבעות ,מצאתי את טום יושן על הספה עם הבגדים של אתמול. על השולחן לידו היה פתק צהוב ,הרמתי אותו וזיהיתי את הכתב של טום. 'בוקר טוב ,השארתי לך ארוחת בוקר במטבח במדף הראשון ,אם לא תאהבי את יכולה להכין לך מה שתרצי או שתזמיני לך משהו ,הכסף בתיק שלי על הכיסא ליד הדלת'. גרמה לי לחייך המחשבה שטום דאג לי כל כך. צעדתי אל המקרר והחזקתי בבטני הכואבת. או שאני אמורה לקבל מחזור ,או שזה בגלל שמצב הרוח ברצפה והמעיים שלי מרגישים את זה.

פתחתי את המקרר ,רובו היה ריק. במדף הראשון היה בקבוק מיץ תפוזים וצלחת עם חביתה מקושקשת ומעט שרופה, אבל זה לא הפריע לי כלל. חיממתי את האוכל והתיישבתי ליד השולחן ,הרגשתי רע ולא רציתי להכניס כלום לפה ,אבל לא רציתי שטום יטרח למעני לחינם ,ולכן נאלצתי לדחוף את האוכל לפה.

"את לא חייבת אם את לא רוצה" שמעתי קול גברי והרמתי את ראשי. חייכתי כשראיתי שזה טום, שיערו היה פרוע. הוא התיישב מולי ואמר "אנחנו יכולים ללכת למסעדה או בית קפה כדי שתאכלי משהו נורמלי" צחקק. "זה בסדר" חייכתי חיוך מזוייף, "ממילא לא הייתי כל כך רעבה" אמרתי והשפלתי מבט. ראיתי מזווית העין את חיוכו של טום יורד. "אני מצטער כל כך ג'יין" לחש והושיט את ידו קדימה כדי לתפוס בשלי. נרתעתי והרחקתי את ידיי ממנו ,"תפסיק טום ,עד שנרגעתי אני לא רוצה להתחיל שוב לבכות". הוא שתק והנהן בהסכמה.

קמתי מהכיסא והלכתי למרפסת בסלון. היה יום רע ,השמיים אפורים ונראה שהולך להיות סוער ,הרוח הקרה העיפה את שיערי וגרמה לי לסגור את הג'קט שלי. כנראה אני לא היחידה שבוכה על מותו של לואי. היה נדמה לי לרגע שעם עזיבתו של לואי ,הוא לקח את השמחה והטוב בעולם. הבטתי למעלה וקיוויתי שהמלאכים רואים אותי. בין המלאכים ,ההורים שלי ,מאט ,לואי, אני מקווה שלואי שם. טום קטע את מחשבותיי כששם שמיכה דקה מסביבי על מנת להפריד ביני לבין הקור. "ועוד רצינו ללכת לבית קפה במזג אוויר כזה" גיחך.