No One Can Know.\Hebrew

-one

עוד 5 חודשים הרגע המיוחל יגיע.
עוד 5 חודשים הכניסה למקסיקו.
בכנות, אני לא יודעת מה אני יותר, מפוחדת עד עמקי נשמתי, או מתרגשת לקראת החלת המבצע.

לפני חודש, התנדבתי למבצע הזה, הרי אין לי מה להפסיד.
איבדתי את הוריי ב'תאונת עבודה' ואחים מעולם לא היו לי, אפשר להגיד שמעולם לא הייתה לי משפחה, הכל נלקח ממני עוד שהייתי בת 8.

אני עובדת כסוכנת סמויה כבר 9 שנים, השתתפתי במבצעים חשאיים רבים לפני זה, אבל באחד הזה היה משהו מיוחד. משהו יוצא דופן. אני חוזרת למקום שבו הכל התחיל.
למקום שבו הוריי נהרגו, או יותר נכון להגיד, נרצחו.

ההורים שלי היו זוג כימאיים שייצרו פצצות ונשקים ביולוגים קטלניים, כאלה שמוחקים מדינות שלמות מהמפה, מיותר להגיד שהם לא היו נערצים בידי הקהילה, אנשים קראו להם רוצחים על זה שהגנו עליהם ממוות וודאי.

יום אחד שלחו אותם למקסיקו לבצע משלוח לאחד הלקוחות של "F.B.I" המוסד שעבדו בו וכיום גם אני. בנסיעה לשם, הם נחסמו ביידי 7 רכבים, עם 18 גברים מצויידים באגרופנים, ואלות בייסבול והכו אותם למוות.
הם קראו לזה תאונת עבודה.
אני גיליתי את האמת לפני מספר שנים, ומאז, כל מה שאני רוצה זה לחזור לשם, ולנקום.

~~~~~~

קמתי לצפצופי השעון המעורר, השעה 7:30 ואני חייבת למהר, היום מודיעים לי מי יהיה השותף שלי במקסיקו.
אני מתלבשת במכנס עבודה שלי, חולצה שחורה ארוכה ופיזרתי את השיער, די קר בוושינגטון, אז הוספתי גם מעיל. התקדמתי לכיוון המטבח וראיתי שאיימי, השותפה שלי לדירה וחברת ילדות שלי ש"במקרה" עובדת איתי, הכינה ארוחת בוקר.
"בוקר טוב סאנשיין" אמרה איימי בקול מופתע
"בוקר." אף פעם לא הייתי טיפוס של בוקר, ואיימי ידעה זאת, אז היא לא הציקה לי יותר מדיי.
החטפתי ביס או שניים בטוסט ולקחתי קפה איתי, חיבקתי את איימי וירדתי אל הרכב שלי, והתחלתי בנסיעה אל המטה של המוסד, איימי תצטרף בעוד שעה, אנחנו עובדות במחלקות שונות.

"פנים חדשות? ועוד איזה פנים" אמר לעברי גבר שנראה כמו התגלמות האלוהים. הוא נראה כמו יצירת אומנות שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
"פנים חדשות?" חזרתי על דבריו
"אני עובדת כאן 9 שנים, ובכל זאת, לא שמתי לב אליך אף פעם." אמרתי בנסיון להראות שאני לא מפחדת לנשוך.
יכולתי למות מהמבט שלו, הוא סרק את גופי והרגשתי שהוא מפשיט אותי שם מול כולם. ואני לא יודעת אם שנאתי את זה, למרות שרק ראיתי אותו.

"את בטח לא יודעת מי אני, שמי הארי"
"חזרתי לפני חודש מהמבצע בעיראק, ועכשיו אני חוזר לעבוד סדיר." הוא מיהר להסביר
בהיתי בעיניו בזמן שהוא בשלי, ולאחר כמה שניות מיהרתי לשאול "כ-כמה זמן היית שם?" גמגמתי, כנראה בגלל נוכחותו הקרובה אליי, הוא באמת היה נראה טוב.
הארי כיווץ את גבותיו והביט לתקרה ולרצפה והשיב,
"אני חושב שנה ו8 חודשים. כן, בדיוק שנה ו8 חודשים."
"וואו. זה המון." ואז זה הכה בי. אני יכולה להישאר במקסיקו יותר משנה ו8. אני יכולה להישאר שם שנתיים, או אפילו לאבד את חיי.
הסרתי את מבטי מהארי לרצפה והתחלתי להיכנס למחשבות טורדניות.
"אני צריכה ללכת. היה נעים להכיר אותך, הארי."
"חכי!" הרגשתי את ידו של הארי תופסת בידי, והלב שלי התחיל לפעום במהירות
"עדיין לא אמרת לי את שמך"
"שמי הוא ריילי" לא יכולתי לחשוף את שמי האמיתי כלפיי אנשים אחרים, זה חלק מהעבודה שלי כסוכנת חשאית, אז הייתי חייבת לשקר.
הארי התקרב אליי ולחש
"ומה השם האמיתי שלך? מבטיח שלא אגלה."
פניי התמלאו חרדה, איך הוא יודע ששיקרתי?
"אני באמת חייבת לזוז. נתראה" חייכתי אל הארי והמשכתי בדרכי לחדר האימונים.

בעודי מתקרבת, אני שומעת חבטות מלוות צעקות בקול מוכר,
"קדימה!"
"עם ביצועים כאלה, הם ייהרגו אותך במקום!"
עם קצת היסוס, דפקתי על הדלת ונכנסתי,
"אני לא מאמינה!"
"מקס זה באמת אתה? ידעתי שהקול הזה היה מוכר!"
מיהרתי לחבק את מקס, המאמן הרישמי של הסוכנים, אנחנו מכירים שנים, והוא לימד אותי כל מה שאני יודעת.
"טוב לראות אותך ג'יין התגעגעתי אלייך."
"מקס! אסור לך לקרוא לי ככה בעבודה. שכחת?" מיהרתי להזהיר אותו
"אני מצטער, המבצע האחרון טישטש אותי, וכבר שכחתי את ה"נהלים" שלך" והחל לצחוק
דחפתי אותו בכתף והשבתי
"היי, איך באמת היה שם? נפצעת?" ומבט דאגה עלה על פניי
"לא בדיוק חוויה שנעים לזכור, את יודעת."
"ופציעות הן חלק מהעניין, אני מניח"
מקס היה באותו המבצע שהארי השתתף בו, הוא היה אחראי על החיילים שישארו בכושר שיידעו מה לעשות במקרה וייתפסו בשבי, זה לא בדיוק דבר מהנה.

הנהנתי להסכמה על דבריו של מקס, והוא התחיל לספר לי מקרים שהיו לו שם, והתחלתי לרתוע מהמחשבה שאני הולכת למבצע מסוכן יותר מזה.

אני ומקס התחלנו להתאמן ולעבור על טכניקות לחימה, עד שצלצול טלפון קטע את מעשינו.
זאת הייתה איימי
"ג'יין! מחפשים אותך בכל מקום! איפה את??"
הבטתי בשעון וקלטתי- אני מאחרת לפגישה שלי, לפגישה שיודיעו לי מי השותף שלי.
"אני שכחתי לגמרי, אני עכשיו בדרך."
החלפתי בגדים ונפרדתי ממקס ממהרת לפגישה.
בדרכי לשם נתקלתי בהארי, מילולית.
"גברת מסתורין! נפגשים שוב הא? הפעם לא ציפיתי למצוא אותך בחזה שלי" עם מבט מופתע על פניו

"יש לי פגישה כאן...מ-מה אתה עושה פה?" מתעלמת מהשאלה הרטורית והכינוי המעצבן.
"גם לי יש כאן פגישה."
בהינו אחד בשני, כל כך קרובים ובכל זאת רק המבט שלו גרם לי לצמרמורת.
פתאום נפתחה הדלת