האישה שבתמונה.
במהלך חיי ניסיתי מספר פעמים לנהל יומן, ולהתמסר לתוך מערכת היחסים הארוכה הזאת...
אך אף פעם לא באמת הצלחתי לכתוב יותר משני דפים, ומהר מאוד נזנחת מאחור.
והנה עכשיו, בלית ברירה, אני שוב מנסה, אך הפעם המצב טיפה אחרת, כי "יומני היקר" אתה הדבר היחיד שנותר לי, וכל מה שיש בידי עכשיו, זה לכתוב על חיי עוברי האורח.
"יומני היקר", איך בדיוק אסביר לך מי אני, הרי חיי הן למעשה מעט שונים ממה שאתה נהוג לצפות מכל שאר כותביך המסורים.
חיי הם נמצאים על סוג של "המתן" בדקה האחרונה של סיום הסרט.
כן נראה לי זאת התחלה טובה, בו נזרום עם הדימוי הזה...
אבל לא,
חכה רגע,
מדובר על הדקה האחרונה כבר אחרי כל הכתוביות והתודות בסוף.
כן,
ברגע הזה כשאולם הקולנוע כבר מרוקן מאנשים.
בדרך כלל עובדי הקולנוע מסיימים את הסיוט הזה מהרגע שהכתוביות מתחילות לרוץ, הם מכבים את המסך ומלווים את הקהל ליציאה, אבל אצלי, טוב; בואו נגיד שנשאר פשוט צופה אחד אחרון שלא הסכים לקום ובכך הפר את כל הסדר הקבועה, גורם לשיבוש במערכת שלא יודעים איך להתמודד איתו. כמובן שבהתחלה עובדי הקולנוע חשבו להעיר לו, לחכות לו בסבלנות, אך לאחר רגע הם פשוט החליטו ללכת ולסגור את הדלתות.
כן, אהבתי את זה, זה תיאור יפה ומדויק.
-זאת אני, הכתוביות האחרונות, האלו שבדרך כלל מכבים ומתעלמים, אך בגלל אותו צופה, נתנו לי להמשיך לחיות ובו זמנית זנחו אותי מאחור;
זאת אני, האישה שבתמונה.
יומני היקר כנראה עכשיו אתה חושב שנפלת על משוגעת, ומנסה להבין על מה בדיוק אני מברברת, אך עוד רגע אסביר לך. תאמין לי, אני לא אשאיר אותך "בהמתן"...
סדר היום שלי לא כלכך מגוון. אני מתחילה את היום מהרגע של פתיחת האורות, לאחר מכן יש דממה קצרה שמתחלפת במהרה ללחשושים ונקישת עקבים על ריצפת האבן במוזאון לאומנויות.
ואז זהו, בזה זה מסתכם, המשך היום פשוט ממשיך בצורה הזאת, עם הרבה רעש וחדירת עיניים.
אם אתם מחפשים אותי אני נמצאת באולם "204", תלויה בקיר הימני בשורה התחתונה בתוך מסגרת קטנה וכלל לא מהודרת, לאן שהעיניים לא מגיעות, לכן לרוב אני זוכה לראות רק את גובה החגורה, ולפעמים כשמשתעמם לי אני אפילו מדרגת ומביא ציון.
הרבה פעמים יצא לי לשאול את עצמי,
למה אנשים מגיעים לכאן?
האם זאת חדירה לפרטיות שנחשבת יותר מתורבת והולמת? לשוטט בין האולמות ולעיין בין כל תמונה ליצירה, לחדור לתוך כל הפרטים ועוד לחשוב ולתחקר, להרגיש שהם יודעי כל ולשבח את היוצר. האם הם פעם שאלו את עצמם איך לי מרגיש בין כל זה? האם אני מרגישה בנוח עם כל זה?
עברתי כבר הרבה,
ראיתי הרבה צבעים ושמעתי כבר מאות סוגי מילים.
עם הזמן כבר צברתי ידע שלם בעזרת התבוננות קלה, לא שבאמת הייתה לי ברירה.
אין לי הרבה מה לעשות עם הידע הזה, אבל אולי כשיום אחד אצליח לצאת מן המסגרת, אשתמש בכמה סודות שבטעות שלפתם ליידי ולא הבחנת שאני ממש שם- תמונה יפה שתלויה לה בשקט על הקיר.
נכון, כמו שאמא לימדה, לא כל מה שנוצץ זהב הוא.
אבל אני אוסיף עוד משהוא קטן משלי- לא כל מה ששקט מת הוא.
אז יומני היקר,
זאת הייתה רק טעימה קצרה של חיי שרק אני ועכשיו גם אתה נכיר.
אבל תאמת אם לחשוב על זה שוב, יש אולי עוד מישהי אחת שאולי הצליחה לשמוע אותי...
זה היה עוד יום שיגרתי כמו כל שאר הימים.
המורים החליטו שוב לחזור על אותה הטעות ולתת לילדים קצת לשאוף תרבות,
הם פשוט עוד לא הבינו שהתרבות שלהם זאת ילדות שהזדקנה.
והנה שוב מאות ילדים רצים ומורים צועקים ומתנשפים.
כרגיל כולם חולפים על פני, אבל פתאום בין כל ההמולה הבחנתי בזוג עיניים קטנות.
הילדה הכי קטנה בכיתה,
הכיתה המשיכה להתקדם עם מורים מבולבלים שמנסים לספור את הילדים.
והיא לעומת זאת באה והתיישבה לה בשקט ככה על הריצפה החשופה לצידי.
ושנינו ככה ישבנו ושתקנו כל היום...
אני כי לא הייתה לי ברירה כמובן, והיא...לא יודעת תאמת.
אבל למעשה גם לא ביקשתי יותר משתיקה נושמת,
כזאת ששומעת בזמן שהיא אילמת וכזאת שרואה בזמן שהיא חרשת.
והנה יומני היקר, הדף שלנו עומד להיגמר, ותאמת לשם שינויי באלי קצת הפסקה.
אז אשאיר אותך עוד טיפה, במתח של שתיקה יפה....
YOU ARE READING
Heart & soul • דברים שכתבתי
Poetryאני אוהבת לקרוא דברים עמוקים, לתהות על קיום העולם והאנושות, ולצלול למעמקי הפילוסופיה. בראש שלי יש עולם שלם שגם אני עד היום לא הצלחתי לפענח את כולו, כל יום הוא משתנה.. כאן אפרסם את הדברים הקצרים שכתבתי ושמרתי שנים רבות במגירה... #זוכה תחרות כתיבה/קטג...
