חייכתי חצי חיוך. עוקצני. יהיר. אדיש.
שיננתי את התדמית שלי כשאוכפי שקט הכניסו אותנו למתחם האימונים. ידעתי שזה כמעט קריטי עבורי, עוקצני. יהיר. אדיש. אבל אהבתי רק את החלק העוקצני, כי זה היה באמת ובכנות, אני.
החדר היה מאובזר כולו בזירות אימון עד אפס מקום. חץ וקשת, מידע על צמחים, סכינים, קלשונים וגרזנים, תוכלו למצוא כאן כמעט כול כלי נשק שתרצו. הרמתי את גבותיי מעט ואז נזכרתי בתדמית שלי ובמהירות כיווצתי את גבותיי למבט הנרגז והרציני. מושלם.
ידעתי את התוכנית של מאגס בעל פה, אבל בכול זאת עדתי ברגליים כושלות ובחנתי את הסביבה העוינת. "אודייר." קול צץ מאחורי ולא הופתעתי לראות את ליליאן, שעמדה מלפני בחן, עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן. "ליליאן." השבתי בפנים חמורות סבר ולא זזתי מהתוכנית אפילו מילימטר.
"אז לאן אתה ניגש?" היא משכה בקלילות בכתפייה, היא נראית חביבה יותר משאר המיועדים אבל ראיתי לאן זה הולך, כל הנחמדות הזו הכאיבה לי, בסופו של דבר ליליאן תמות, סביר להניח שגם אני, לא רציתי לחשוב על זה.
"אני בדרך לקילשונים." השבתי לה בחטף "נתראה, או שלא." עזבתי אותה שם ולא טרחתי להסתובב כדי לראות את הבעתה אבל קרוב לוודאי שהיא הייתה מבולבלת מהתגובה המוזרה שלי.
קלאיופי עמדה לא רחוק ממני ופלירטטה עם ראסל בלייק, מיועד ממחוז שתיים. אם לא הייתי מכיר את קלאיופי ויודע עד כמה היא מעצבנת, כבר הייתי נשבה בקסמיה. היא היפנטה אותו בעיני העגל שלה וביקשה שידריך אותה איך להשתמש בגרזן, למרות שכבר ראיתי אותה משתמשת בגרזן, היא לא רעה בזה. הוא כמובן נענה בחיוב וברצון רב.
נשענתי מעט על עמוד, מספיק קרוב כדי לשמוע את שיחתם, אבל לא באופן מחשיד. אבל בכל מקרה הם היו מרוכזים מדי אחד בשני, בצורה מגעילה ביותר. "ככה?" קלאיופי צחקקה וחתכה ענף בעזרת הגרזןבבצורה יוצאת מן הכלל. "בדיוק" ראסל אישר בשביעות רצון "את מעולה, קלאיופי."
"תודה" היא צחקה בענווה "חברים קוראים לי קאל." היא התחנפה וראסל חייך בשביעות רצון. שקר. ברור שהיא שיקרה, הכרתי אותה טוב, אף אחד אף פעם לא קרא לה קאל. אבל לא נראה שזה הפריע לראסל אם היא דוברת אמת או שקר, כל עוד היא חברה שלו, או מה שזה לא יהיה. ראסל נראה לי כמו מתמודד רציני, אז אם קלאיופי מפלרטת איתו בגלל התכנית, זה בסדר מבחינתי, כל עוד היא מתכוונת להרוג אותו בסוף.
"אודייר?" אוכף שקט, שהיה אחראי על דוכן הקלשונים הפריע לי לצותת "אתה מתכוון להתאמן?" הוא שאל וקולו נטף לעג. תמיד נהגתי לחשוב שאוכפי שקט לא מדברים, אבל הם מדברים, רק הבכירים. אבל בשהותי הקצרה בקפיטול מיהרתי להבין שזאת טעות, אוכפי השקט מדברים, הרבה. ממש הרבה.
לקחתי נשימות עמוקות והצלחתי לעצור בעצמי ולא הגבתי. פשוט ניגשתי לזירת אימון וחטפתי מהעמדה את הקלשון ברוגז וחוסר סבלנות בולט. עשיתי את מה שאני יודע לעשות כבר מגיל חמש, לשלוח קלשון. תמיד הייתחי עושה את זה כדי לתפוס דגים, אני הנחתי שזה יהיה הדבר שאני הכי אתמצא בו, קילשון דורש הרבה אימון, אז יש לי יתרון קטן בתחום הזה. ניגשתי לעמדה והתייצבתי מול הבובות "אפשר?" ביקשתי רשות מאוכף השקט, שהנהן לאישור ביהירות. במהירות גבוה שלחתי את הקילשונים, שיפדתי את בובות האימון והמטרות אחת אחרי השניה, בדרכים יצירתיות ביותר.
אוכף השקט נראה מתרשם ופער בדרמטיות את העינים, אבל לא העז להחמיא לי, כמובן. הוא רק הביט בי בפליאה מהולה בהתנשאות.
בלי לחשוב פעמיים הגברתי את המהירות לגבוה יותר ויותר, למטרות שזזו שלחתי קלשונים כמו חניתות, וזה עבד מצוין. שכחתי מהתדמית לרגע, מקלאיופי ומהקרייריסטים. התעמקתי בפגיעה ונכנסתי לאיזור שלי, כאילו אני על גל גדול במיוחד של אנרגיה.
אפף אותי יותר ויותר אנדרנלין מרגע לרגע, הבובות החלו להגמר ומבלי לחשוב שיפדתי גם את הבובות של החץ וקשת. כי למי אכפת מהם? שיפדתי את רובם בחזה, ואת חלקם ישר בראש מבלי להתאמץ. זו תמיד הייתה תכונה מולדת אצלי. אם כמה שזה עצוב, אם אני אדמיין מספיק חזק, להרוג את המייועדים האחרים, יהיה כמעט כמו להרוג דגים. זה אכזרי, אבל הדימיון לא כל כך רחוק.
מיועדים אחרים צפו בי והבעותיהם השתנו מפליאה- לשנאה - להערצה ולקנאה. מהר מאוד ירדתי מגל האנדרנלין ושמטתי את הקלשון. "נהנתם לראות?" אני מגחך, באופן מושלם עבור התדמית. "פשוט לכו להתאמן. במה אתם בוהים?" אני גוער בהם בעצבנות והעינים שלי סורקות את הפרצופים שלהם, שעדיין המומים.
כיווצתי בלחץ את ידיי לאגרופים ויצאתי במבוכה מהמתחם כשהמבטים של כולם משפדים אותי. הייתי שמח אם גל גדול היה בא ושוטף אותי מעל האדמה, כדי שלא היה עוד פיניק אודייר, כדי שמשחקי הרעב לא יהרגו אותי. תמיד רציתי למות בים, אז אני מקווה שלפחות הזירה תהיה מותאמת.
את שאר יום האימונים ביליתי עם אחד האימונים בהתבוננות על החולשות והחוזקות של שאר המיועדים. שמתי לב שצד שמאל של ליליאן חלש, אמט מתקשה להילחם מקרוב ואמרוד תמיד פונה לימין כשתוקפים אותו מקרוב ופונה שמאלה כשתוקפים אותו מרחוק.
אבל נראה שקלאיופי וראסל, יחד, הפגינו הכי פחות חסרונות. אבל למי אכפת, נכון? משחקי הרעב האלו הם כמו המרק של אחותי, אם אתה מסיים אותו, אתה כנראה תשתגע, לא בקטע טוב. אם לא תסיים, היא תהרוג אותך בעצמה.
********
סליחה שלא עלה פרק הרבה זמן! אני עובדת על סיפור מקורי(:
וסליחה גם שהפרק כל כך קצר, אני מקווה להגיע כבר למשחקים!!!
שאלת בונוס: איזה זירה הייתה הכי מתאימה לכם? לי כנראה היה מתאים ים או יער. כי אני שוחה מעולה והייתי ביער מלא מלא פעמים ואני חולה עליו!
אם אהבתם תצביעו/תגיבו, ואם יש משהו שאוכל לשפר, תכתבו!
הייתי פה, איב, טריקרו גירלל!
YOU ARE READING
המשחקים של פיניק
Random"אל תשלו את עצמכם, הסיכויים אף פעם לא לטובתכם." ניצחון יביא עושר ותהילה. הפסד יביא מוות בטוח. פיניק אודייר רק בן ארבע עשר כשהוא נשלח לסבב ה65 של משחקי הרעב. עשרים ושלוש נערים ונערות רוצים במותו, רק אחד מבניהם, הטוב ביותר- יזכה לחיות. ואם זה לא מסוב...
