Daddy issues

אפטר

"חרא על החיים שלי"
עוד בקבוק מתנפץ על הקיר, מה נסגר איתי?

הקדמה

מאז שנולדתי לימדו אותי איך לשרוד, איך להיות זאת שלא מתעסקים איתה, חישלו אותי בכל מובן. מגיל קטן הייתי אוכלת חרא בין אם זה היה מהאנשים הקרובים אליי ובין אם זה היה אנשים שאני לא מכירה.​

אני גרה עם אמא שלי בדירת חדר באזור הפחות טוב של בוסטון אבל לא לעוד הרבה זמן, אני רוצה לעבור למקסיקו לאבא שלי.. ראיתי אותו רק פעם אחת בחיים שלי שהייתי ילדה, הוא בכלא ככה שלא יוצא לי לדבר איתו הרבה, כל הזמן אמא שלי אומרת שאני ואבא שלי בדיוק אותו אופי ושאני אגמור בדיוק כמוהו, אני דיי מבינה את הזעם שלה

אמא שלי נשברה מאבא שלי, מאז שהוא עזב אותה היא לא מסוגלת לתפקד, היא לא יכולה להעביר פאקינג יום בלי לברוח לסמים.​
אבל אם להיות כנה? גם אני. לא זכור לי יום שהעברתי בלי לברוח קצת.. ​

אני מורדת. לא רואה בעיניים. אני מהבנות האלה שיש להן פוטנציאל להתממש אבל הן דיי שמות על זה זין. הגיוני.. באתי ממשפחה שבורה עם אמא שבורה ואבא עוד יותר שבור, מה אני כבר יכולה לצאת?

לימודים? שכחתי מה זה, אני עובדת בתור בבר במועדון חשפנות, לא בתור חשפנית. הרבה חושבים שאני אגמור בתור חשפנית אבל אני ברמנית וטוב לי ככה, אני לא אפול כל כך למטה..

אני דיי בעייתית, יש לי שלושה תיקים במשטרה ועוד תיק שעדיין לא נסגר.. אני מכורה לאדרנלין, גניבות, סמים, אני לא יכולה לשבת בשקט כשאני רואה חוסר צדק מול העיניים שלי.

אני בערך הילדה שלא הייתם רוצים שתהיה לכם. אבל זה בסדר, כי אני מודעת לזה.
אני רק מחכה ליום שאני ארוויח מספיק כסף ואסע לוילה של אבא שלי במקסיקו. זאת התכנית שלי.
אני לא חושבת שהוא שמוק, הוא כל הזמן שולח מכתבים בימי ההולדת שלי, גלויות ואפילו התקשר אליי כמה פעמים מהכלא. הוא כל הזמן אומר שכשהוא יצא אנחנו נשלים את כל מה שהיה חסר. רק מלחשוב על זה הבטן שלי מתהפכת מהתרגשות.

בגדול קבעתי לעצמי מסלול כבר, אני יודעת בדיוק כמה זמן יקח לי להרוויח את הכסף, מה אני צריכה לעשות לאן אני צריכה ללכת ומה הייעוד שלי.
אבל לפתע, הכל השתנה
מאז אותו לילה.. המסלול שלי, המחשבה והתפיסה שלי, הכל פשוט התהפך.
הלילה הזה היה סיוט, עולה בי צמרמורת רעה רק מלהיזכר...
ועכשיו? עכשיו הכל פשוט שונה.

פרק 1

היא לא שומעת. היא לא מבינה.
ההשפעה של הסם הייתה עמוק במוחה.
"תשלח אותה כבר למוסד הזה, זה המקום היחיד שיקבל אותה"
"היא רק בת 17. מוקדם מידי להרוס לה את החיים"
שתי השוטרים מתמהמהים
"יודע מה? בוא ננסה את אפטר"
"איך בדיוק היא תתקבל לאפטר? עם הכסף מהחשפנות?"
"מלגה. איך הציונים שלה?"
"מעולים אבל זה לא.."
"יופי. אז נגיש בקשה" השוטר גרג קטע את השוטר מאט
"אתם רוצים לשלוח אותי לאפטר?" סול מגחכת. כן בטח, שהיא תלך לפנימייה יוקרתית של ילדים עשירים ובעייתים שההורים שלהם שולחים אותם לפנימייה ומשלמים הרבה כסף רק כדי שלא יסתבכו עוד יותר בצרות? נשמע כמו סיוט מתמשך..
"אנחנו רוצים להגיש פנייה למלגה סול. אם לא אפטר, את תישלחי למוסד"
סול משתתקת.
"מוסד?" היא מסתכלת עליהם במבט הרצחני שלה, המבט שכולם נרתעים ממנו
"כן סול. מוסד. את מבינה בכלל מה עשית היום? כמעט שרפת מבנה מגורים"
"לא היה שם אף אחד"
סול נאנחה. היא הבינה שאין לה איך לצאת מזה.
היא מרגישה את הסטלה בצורה הכי מגעילה שאפשר, היא רוצה להקיא ולצעוק אבל אין מי שיקשיב לה.
"בבקשה תשחררו אותי" העיניים שלה נוצצות מדמעות אבל היא לא מעזה לדמוע, אף פעם לא להראות חולשה. בטח שלא מול האויב.
"סול אנחנו מנסים לעזור לך. את קטינה, וחוץ מזה את מאוד מבוזבזת"
"דאמט!" היא תוקעת אגרוף בקיר והקעקועים על האצבעות שלה מתמלאים בדם
"אני הולכת להרוס אותכם" היא אומרת במבט שלה. המבט שיש רק לה.