ליאם
"כן אני כבר הולכת" קולה היה חנוק, כאב היה מוסתר בקולה אך בכל את הורגש, הפתק שזרקה לכיוון הפח דרדר את מצב רוחה, בצורה כמעט מבהילה
רוב הזמן לא הייתי מעז להתערב, זה חייהם של התלמידים ואם הם יסכימו לשתף אותי, אני אדע
אבל עד אז אין לי זכות, ואני מחיוב לשמור על פרטיות התלמידים
אך למרות כל אלו, וכל הסיבות הרצוניות והגיוניות מדוע אני לא צריך להביט בפתק שהיא השליכה לפח, הושטתי את ידי ולקחתי אותו
ישרתי את הקילופים על השולחן והכתוב התגלה למולי
~אפילו אמא שלך עזבה אותך כי את כלומניקית, אז תעשי לכולם טובה ותמותי? באהבה ג'ון~
הכתוב זעזע אותי בהחלט, הייתי מודע לכך ששנאה היא תמיד חלק ממערכת בית הספר, אני בעצמי הייתי נתון לשנאה זו
אך להגיע עד למקום שפל כזה? האם זה הגיוני בכלל
ג'ון, ניסיתי לעלות את דמותו בראשי, נער בלונדיני היושב בתחילת הכיתה אותו שייכתי לקטגוריה של הנערים שהיו הבעיות בכתיתתי, ועכשיו התברר לי שהוא לא רק בעיות, אלא שפל יותר מכל מה שיכולתי להעלות על הדעת, אך מה אוכל לעשות?
איך אוכל לגרום לשנות את התנהגותו, או בכלל לגרום לו להבין?
ואיך אוכל לעזור לה, נינה מרטין, והאם בכלל אוכל?
השארתי שאלות אלה בצד, אולי אצליח למצוא להם תשובה מאוחר יותר אך כרגע יש לי כיתה נוספת ללמד